פרשת השבוע מיוחדת רובה ככולה למפקד שבני ישראל נצטוו לערוך. טעמים רבים מובאים במפרשים לעריכת המפקד. רש"י אומר כי המפקד מבטא את האהבה והחיבה של הקב"ה לבני-ישראל והמדרש ממשיל את הדבר לאדם שסופר כל העת את אוצרותיו מפאת יוקר חשיבותם. אך עדין מתעוררת השאלה: האם הקב"ה צריך לספור את מנין בני-ישראל וכי הוא, הכל יכול, אינו יודע את מספרם? ואם כבר – מדוע נמנו רק אלו שהיו "מבן עשרים שנה ומעלה" והרי כל בני-ישראל חביבים לפני הקב"ה ומן הראוי היה לספור את כולם?
כח ההשרדות
קיומו וכח השרדותו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה נחשב בעיני רבים כחידה. העם הקטן המשול ל"כבשה בין שבעים זאבים", שכל אומות העולם רודפות אחריו נשאר חי וקיים ואינו אובד בין שאר העמים. מהו איפוא הכח שעומד מאחורי סוד זה! השל"ה הקדוש (מחבר הספר 'שני לוחות הברית') מצביע על הציווי למנות את בני ישראל כאחת הסיבות לכך. חכמים טבעו את הכלל כי "דבר שבמנין לא בטל", כלומר, עצם הספירה מעניקה חשיבות לדבר, חשיבות שאינה מאפשרת לו להתבטל. ובעניננו ; על ידי שהקב"ה מנה את העם, הגדיל את חשיבותם ועשאם "דבר שבמנין" ועל כן אין הם יבולים להתבטל לעולם.
אך עדין רעיון זה אינו ברור דיו, שהרי בדרך כלל אנו סופרים רק דברים חשובים והספירה רק מגלה ומוכיחה את חשיבותם העצמית והיא אינה העילה והסיבה לחשיבות. יוצא איפוא כי חוזרת השאלה למקומה, שהרי חשיבותם העצמית של בני-ישראל היתה גם קודם והספירה רק גילתה וביטאה זאת. ואם כן, לשם מה היה דרוש המפקד?
לפעול בגשמיות
פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות וסמיכות זו מעידה כי ישנו קשר בין מפקד בני-ישראל למתן תורה. גם לפני קבלת התורה קיימו האבות את מצוות התורה והחידוש במתן תורה היה שקדושת המצוות נתפסה בדבר הגשמי. לפני מתן תורה אומנם קיימו את התורה אך הכל נשאר במישור הרוחני ולא חדר לגשמיות העולם. לעומת זאת במתן תורה ניתן לבני-ישראל הכוח להחדיר ולהשרות את הקדושה בעולם הגשמי, ולדוגמא : מהרגע שעיבדו את עור הפרה לשם מצוות תפילין ועל הקלף נכתבו פרשיות התורה נתקדש עור הפרה ונהיה לתפילין ומעתה יש להתייחס אליו בקדושה וטהרה.
מאותה תקופה הושם הדגש על העברת הרוחניות אל הגשמיות עד שהעולם "יחוש" בכך, עד שכל רעיון רוחני יבוא לידי ביטוי בתוך המציאות הגשמית.
לאור האמור נוכל להבין מדוע היה צורך בספירתם המעשית של בני-ישראל. אומנם גם אם לא היו עורכים את המנין היתה נשארת חשיבותם של בני-ישראל במישור הרוחני וגם אז לא היו מתבטלים ואובדים בין שאר העמים, אך כדי להשפיע בכוח חשיבותם על העולם נזקקו לפעולה גשמית שתורגש בעולם ולא תשאר במישור הרוחני בלבד.
יוצאי הצבא
על פי זה ניתן גם להסביר מדוע נמנו דוקא אלו שהיו מגיל עשרים ומעלה ולא כל ישראל. ה"עבודה" שמוטלת על מי שעדין לא מלאו לו עשרים שנה היא בעיקרה רוחנית, בלימוד התורה. כפי שאמרו חז"ל במסכת אבות (ה, כב) ; "בן חמש שנים – למקרא, בן עשר שנים – למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". עצם לימוד התורה לא בא במטרה לתקן את העולם כי אם יוחד לתיקון העצמי, ובכלל, בדרך כלל מעדיף הלומד להתרחק מן "העולם" וטרדותיו. אולם כאשר הוא מגיע לשנת העשרים לחייו נאמר : "בן עשרים – לרדוף (אחר מזונותיו)", אז גם הוא מתגייס לצבא ויוצא למלחמת כיבוש חומריות העולם ממש.
לכן לא נמנו כל אלו שלפני גיל עשרים ש"עבודתם" בעיקרה אינה להשפיע על העולם כי אם ההתעסקות עם עצמם ולכך מספיקה עצם חשיבותם העצמית של בני ישראל. אך כאשר מדובר בנוגע לבני העשרים ומעלה, "יוצאי צבא" שצריכים להשפיע ולכבוש את העולם, היה צורך בפעולה ממשית שגם העולם יחוש בה .
