טיפות הגשם לא שינו ממסלולן – מן הענן אל האדמה הרטובה – גם מול דמעותיה של האם הצעירה שאחזה בפעוט המייבב והדומע בדרך השוממה.
היתה זו שעת ליל שבת מאוחרת, שעות ספורות בטרם עלות שחר יום השבת. הדרך: מסלול שומם מבית החולים אל מקום יישוב סמוך ששכן במרחק הליכה רבה.
שעות אחדות קודם לכן עשו האם והפעוט את המסלול בכיוון ההפוך, אך במונית ממונעת. ההקאות התכופות והחום הממאן לרדת, למרות שפע כפיות האקמול, אילצו את האמא המודאגת לפנות לבית החולים כדי שהפעוט ייבדק. היא היתה משוכנעת שהוא ישאר בבית החולים מספר ימים.
לא כך היה. הפעוט נבדק, הבדיקות העלו כי הכול כשורה ועד מהרה מצאה עצמה האם עם מכתב שחרור מהמחלקה ופעוט מייבב. לאמא הצעירה והמבולבלת ובנה לא הוצעו מקומות לינה או סעודה למשך השבת. באין ברירה אחרת החלה האם עושה את דרכה רגלית עד למקום היישוב החרדי הקרוב ששכן במרחק.
האם הצעירה היא רק אחת מהמשוחררים מבתי החולים בעיצומו של יום השבת. והארוע שעברה מהווה רק דוגמא אחת מני רבות לשורת חילולי השבת הנהוגים בבתי החולים שפוגעים במאושפזים שומרי שבת ובמלוויהם.
גם בעידן הסובלנות והסבלנות בבתי החולים, עדיין נאלצים חולים שומרי מצוות לסבול מחוסר תשומת לב לצורכיהם הדתיים בכלל ובמיוחד בשבתות. חילול השבת, שיכול היה להימנע (למעט בתי חולים בהנהלה דתית או חרדית, המקפידים שעובדים גויים יבצעו את המלאכות הכרוכות בחילול שבת), מתחיל מדלת הנפתחת באמצעות זמזם חשמלי ועד לרישום המתבצע לא תמיד בידי מי שאינו יהודי.
למעשה, בפני החולים שומרי המצוות ומשפחותיהם ננעלות דלתות בתי החולים באמצעות הדלתות האוטומטיות המוצבות בפתחי המחלקות. כך מצא עצמו תושב אלעד, שאושפז לאחרונה בשבת, כלוא במשך 8 שעות במחלקת העיניים בבית החולים ע"ש שיבא בתל השומר. "לצורך פיקוח נפש מותר היה להיכנס למחלקת עיניים", הוא מסביר ל"משפחה". "אלא שלא יכולתי לצאת ממנה, לתפילות או לסעוד את ליבי, כיוון שכל יציאה שלי מפעילה מערכת אלקטרונית. התחושה הייתה קשה.
"אשתי הייתה אמורה לבוא לבקר אותי בבית החולים, לאחר הליכה של כארבעים דקות. לו הייתה עושה זאת, היתה מוצאת עצמה עומדת מול דלת נעולה בעבורה, והייתה נאלצת לשוב על עקבותיה כלעומת שבאה".
החולה כבול למיטה
חולה אחר שאושפז בבית החולים מצא עצמו מול מה שהוא מגדיר 'אטימות' לשמירת המצוות. "במהלך השבת הייתי צריך לעבור בדיקה שהבנתי כי היא חיונית", מספר החולה. "במהלך יום השבת נדנדתי שוב ושוב לאחיות שיבצעו כבר את הבדיקה, אך הן אמרו לי שהבדיקה אינה חשובה כל כך. שמחתי בליבי. להפתעתי, זמן קצר לפני צאת השבת קראה לי הרופאה וביקשה לבצע מייד את הבדיקה.
"כיוון שהשבת אמורה היתה לצאת כעבור זמן קצר ביקשתי לדחות את הבדיקה עד לאחר צאת השבת. הרופאה התרגזה: 'יש לך שתי ברירות', הודיעה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, 'או שנבצע עכשיו את הבדיקה או שאני כותבת שסירבת לבצע אותה והאחריות מוטלת עליך'. נבהלתי והסכמתי לביצוע הבדיקה לפני צאת השבת. "דקות אחדות לאחר מכן ראיתי את הרופאה מפטפטת עם האחיות, כך שידעתי בבירור שלא בגלל עומס העבודה היא סירבה להתחשב בבקשתי לכבד את אמונתי".
חולים אחרים מספרים על התעקשות של הצוות הרפואי לחתימת החולה בשבת על הסכמתו לביצוע פעולות פולשניות שונות, על אף שהצהרה בפני שלושה רופאים קבילה באותה מידה.
חילולי שבת רבים בבתי החולים אינם נובעים תמיד מרוע לב אלא מחוסר תשומת לב. "לפעמים אלו פרטים קטנים שמשבשים את מנוחת השבת ופוגעים בחולה שומר המצוות", אומר ר' חנניה צ'ולק מ"עזר מציון". "שחלילה לא תהיה טעות. אנחנו מעריכים ומוקירים מאוד את המאמצים של הצוותים הרפואיים בכל בתי החולים, אך לפעמים חולים שומרי מצוות נותרים בתחושה קשה בשבתות. אנחנו מבקשים יותר תשומת לב".
בפרטים קטנים שפגיעתם גדולה נכללים מקררים שבהם פועלת נורה בשבת, והחולים אינם יכולים לפתוח אותם. בעיה אקוטית יותר היא של חולים המחוברים למכשור חשמלי שלצורך יציאה לשירותים או קימה הם צריכים לנתקו – פעולה האסורה בשבת, וכך הם נותרים מרותקים למיטתם כל השבת. בעיה נוספת היא האוכל, שאף כאשר הוא כשר, הוא אינו מחומם בשבת בהתאם להוראות ההלכה.
בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים רווחו עד לאחרונה תלונות רבות על חוסר התחשבות בערכי השבת של החולים. מרבית התלונות התרכזו בנושא שחרור בשבת. "בשבת בבוקר נתנה לי האחות מכתב שחרור והורתה לי לפנות את מיטתי", מספרת יולדת.
ר' יעקב לרנר מדען חרדי מבריק שטובי המרצים בארץ נעזרים בכל אחד מ-34 ספרי ומאמרי המדע שהוציא לאור, מתרגז כאשר מדברים בקרבתו על חילולי השבת בבתי החולים. שמירת השבת בוערת בו. "יש בתי חולים שבמסגרת 'פיקוח נפש' בשבת נעשות שם מלאכות הרחוקות מהגדרה זו, או שהמלאכות אינן נעשות לרוח ההלכה" הוא טוען.
לרנר, מהנדס וד"ר למדעים, משמש יועץ מדעי במכון להלכה ולטכנולוגיה בראשות הרב לוי יצחק הלפרין. מטעם המכון הוא משמש יועץ לחברת החשמל כיצד למנוע חילול שבת. במשך שנים עמל על כתיבת הספר "פיזיקה בשירות ההלכה".
זה כבר כמה שנים הוא שוקד על פתרון לבעיות שבת בבתי חולים, כמו לבעיות המתעוררות במפעלי ייצור שונים. באמצעות "המערכת הבין-יבשתית לניהול מרחוק של אובייקטים תעשייתיים במיוחד בשבתות". "זו עבודת חיי", הוא מגדיר.
לרנר: "יש מפעלים שבהם לא ניתן לכבות את התנור הראשי, ולצערנו, העובדים במפעל נמצאים שם גם בימות שבת וחג, והם שובתים רק ביום הכיפורים", הוא מסביר. "כאשר מכבים את התנור, נזקקים לשלושה ימים עד שמגיעים לטמפרטורת החום הרצוי ומשם להמשך ההפעלה. בינתיים, כל החומרים הנמצאים בעיצומו של תהליך, הולכים לאיבוד. מדובר גם במפעלי מזון ובמפעלי תרופות שכולנו משתמשים בתוצרתם. מנהלי המפעלים מסרבים להפסיק לעבוד בשבת, והם זוכים להיתרי עבודה, כל אחד בשל נסיבותיו.
הפתרון: ניהול מרחוק
"קיימים מפעלים בודדים שאם מפסיקים בהם את פעילות התנור ליום אחד – ביום הכיפורים – נזקקים למספר חודשים (!) כדי לייצב את הטמפרטורה. לכן משאירים אותו דולק גם ביום הקדוש, ורק העובדים אינם מגיעים לעבודה… (ייתכן בהחלט כי קיימת התייחסות הלכתית בנוגע לפעילות בשבת במפעלים, ולא באנו להיכנס כאן בסבך הלכה, אלא רק להציג בעיה ופתרון אפשרי המוצג בבתיהם של גדולי ישראל)."
יצירתו הזוכה להתעניינות רבה בקרב אנשי טכנולוגיה היא "מערכת בין-יבשתית לניהול מרחוק של אובייקטים תעשייתיים במיוחד בשבתות".
"הרעיון מתבסס על כך, שהקב"ה ברא את עולמנו בצורה שבה השבת אינה יורדת על כל העולם בבת אחת. במזרח הרחוק השבת נכנסת, כאשר אנו, בישראל, עדיין עסוקים בהכנות לקראתה, וכאשר בישראל משכימים לתפילת שחרית של היום השביעי – בארה"ב רק מסיימים את סעודת ליל שבת ובמזרח כבר מוציאים אותה.
"כמה שעות הפרש יש בין כניסת השבת בנקודה המזרחית ביותר לבין כניסת השבת בנקודה המערבית ביותר?" הוא שואל רטורית. "היה מקובל לחשוב שההפרש הוא 24 שעות. אך המדהים ביותר הוא, שהקב"ה ברא את העולם כך שיש הפרש של 25 שעות ו-45 דקות בין כניסת השבת בנקודה המזרחית ביותר לבין כניסת השבת בנקודה המערבית ביותר. באי הממוקם בנקודה מסוימת באוקיינוס השקט, השבת נכנסת 12:45 שעות אחרי ישראל, ואילו בפיוג'י שביפן – 13 שעות לפני כניסת השבת בארץ.
לרנר החליט לנצל את הנתון הבסיסי הזה ולרתום אותו למען קדושת השבת. "כיום, כל המערכות בכל בתי החולים ובכל המפעלים – הן ממוחשבות. האינפורמציה מועברת באמצעות סיבים אופטיים. הרעיון הבסיסי הוא, שבמקום שישב אדם בארץ וינהל את מערכת האבטחה של בית החולים, את רישום התיק הרפואי או כל דבר אחר – יהודי מחו"ל שאצלו השבת עדיין לא נכנסה ינהל את כל העסק במקומו.
"מיד בכניסת השבת בארץ, בעל הבית של המוצר עובר להיות אדם בחו"ל, שאצלו כעת עדיין יום שישי. כשהשבת נכנסת גם אצל המחליף, היא תעבור ליד שלישית, שאצלו כבר מוצ"ש. הם יפעילו את בית החולים, את המפעל הישראלי או כל דבר אחר. כל הבעלות והפיקוד יהיו בידיהם בלבד".
הוא הגיע למסקנה, שיש צורך בשלוש נקודות בעולם בלבד, ואפשר לבחור אותן מכל הנקודות הבאות: ניו יורק שבארה"ב, הונולולו, באיי קמצ'טקה במזרח רוסיה, מלבורן שבאוסטרליה וולינגטון שאף היא באזור המתאים.
"בניו יורק או במלבורן יפתחו את הדלת האוטומטית ב'שלט רחוק' לכל מי שיזדקק. גם הרישומים ייעשו מרחוק. היושב בקמצ'טקה יראה אילו תרופות נותנים במחלקה הכירורגית לכל חולה, יתעד אותן, ויעביר למשמרת הבאה את ההוראות, בלי שבישראל יזדקקו להחזיק בעיפרון".
כעת בודקים פוסקי הלכה את האפשרות שמציע לרנר, להחיל את הפטנט גם על ייצור תעשייה. "ניקח לדוגמה ייצור בקבוקים. אם מייצרים אותם בידי יהודים בארץ, הדבר גובל בחילול שבת במפעל, שכן לא ניתן להשבית אותו בשבת. אך אם רוכשים את הבקבוקים בחו"ל, יש להטביל אותם לפני שממלאים אותם ביין. כאשר הפיקוד על המפעל יעבור בשבת ליהודי בחו"ל, המשגיח על האובייקט ומטפל בו ב'שלט רחוק', נוכל לכאורה לקבל ייצור יהודי שאינו מיוצר בשבת".
המערכת שהוא יצר אף נוסתה. בנו של לרנר ישב בחו"ל ובעזרת המערכת שרטט בתוך מחשבו הנמצא בארץ. הם ניסו גם להפעיל מכונת כביסה ומכשירים חשמליים מחו"ל, והצליחו. "ואם המערכת אכן תצליח להיות מיושמת, ובעקבותיה יימנעו חילולי שבת רבים – והיה זה שכרי".
שש שבתות מאושרות
ר' יעקב לרנר עלה מרוסיה לארץ בשנת תשל"א. מאז שהוא זוכר את עצמו כילד צעיר בבית הספר, בעיר הולדתו פולטובה הסמוכה להדיטש, ומאוחר יותר במוסדות הלימודים להשכלה גבוהה בסמרקנד – נאבק על שמירת השבת בסתר.
הבעיה הגדולה שהטרידה אותו בימי ילדותו הייתה באיזו סיבה להתחמק בשבת מהלימודים בבית הספר. "כל ימות השבוע הייתי מסתובב כשראשי כואב, ולא רק לתפארת המליצה, כי דאגתי מה אומר למורה ביום שני. איך אסביר את העובדה שבשבת לא התייצבתי ללימודים?"
הסיבות היו חד-גוניות עד כדי שעמום. בכל יום שני היה התלמיד יאשה לרנר, ממשפחה הנמנית עם חסידי ליובאוויטש, מתייצב בבית הספר עם "ספרבקה" – אישור מחלה – שהעניקה לו רופאה יהודית בעלת חסד בשם ד"ר יוסופבה. הרופאה הסתכנה בכך שהשלטונות יתפסו אותה ויתהו, איך מכל ימות השבוע, קורה שילד נופל למשכב דווקא בשבת, ומחלים למרבה הפלא רק עד לשבת הבאה. למרות זאת במשך שנים היא התמידה להעניק לו את ה"צעטאלע של שבת", ששחרר אותו ביום השביעי מכל חשש חילול שבת.
טאטיאנה ולדימירובנה, המורה הרוסית, שידעה היטב מדוע התלמיד החרוץ ביותר בכיתה אינו מופיע במחזוריות קבועה, ריחמה עליו ושיתפה פעולה: 'לא נורא. קורה שבן אדם חולה מדי פעם', אמרה. אבל ההנהלה שכבר גילתה את הדברים, החליטה שמדובר בפשע, וכראוי לילדי פושעים, רוצחים וגנבים שפלים, בנם של ר' הרשל (שכונה 'גרישה') וסוסיא לרנר אולץ ללמוד בבית ספר מיוחד שבו למדו ילדי פושעים מהדיוטה התחתונה. יעקב היה בן 11 כאשר הגיע לשם, והמשיך להתמודד עם שמירת השבת.
ה"ספרבקות" הוצגו בקביעות בכל יום שני, הפעם למורה לודמילה ויקטורובנה. מהר מאוד היא קלטה שמחלות משונות מחליטות לפקוד את הילד דווקא ביום מסוים, וזימנה את ההורים: "אם יאשה לא יתייצב בכיתה בכל שבת, הוא יושלך לבית הסוהר אתכם יחד!"
"כשחזרנו הביתה", משחזר ר' יעקב, "אמא שלי החלה לבכות בכי תמרורים. אבא שלי ישב בבית הסוהר יותר מבבית. כבר בשבע ברכות שלהם הוא נלקח למעצר. גם סבא שלי ראה את בתי הכלא הסובייטיים פעמים רבות, בעוון שמירת מצוות, וכעת מגיע תורו של הדור השלישי. ממש משפחה קרימינלית… אמא בכתה שחייבים למצוא היתר ולשלוח אותי בשבתות לבית הספר, ואבא פסק: 'אני אמות, העיקר שהילד שלי לא יחלל שבת'. אמא המשיכה לבכות, ואני נזכרתי בסיפורים, איך נסעה למרחק של 11 אלף קילומטרים לפגוש בו, לאחר שהגלו אותו לסיביר. האם זה יקרה שוב?" ר' הרשל לרנר החליט לדבר על לבה של המורה לודמילה, וזו הבטיחה לו ש"אם יאשה יבוא בשבת, הכל יהיה בסדר".
מצויד בהבטחה, ישב יעקב בכיתה והקשיב לשיעור. כשכולם לקחו את העפרונות, הוא המשיך לשלב ידיים. המורה התעלמה, אבל כמה ילדים הביטו בו במבטים רושפים והסבו את תשומת הלב של הכתה כולה. 'אם ליאשה מותר לא לכתוב אז לכולנו מותר', צעק אחד הילדים, וכולם החרו-החזיקו אחריו וערכו שביתת כתיבה.
קול צעדי המגפיים
"המורה לודמילה נגשה אליי", הוא ממשיך לספר, "והפצירה בי: 'לפחות קח את העט ותאחז אותו ביד, כאילו אתה כותב'. לא הסכמתי. בכיתה קמה מהומה, התלמידים החלו לצעוק, והמורה חסרת האונים יצאה מהכיתה להזמין את המנהל היהודי, זלמן, שמי שטבע את הביטוי 'פחד מוות' – טבע אותו בגללו, כפי הנראה. די היה שיחלוף במסדרון, ולקול נקישות מגפיו המסומרים הייתה משתררת דממה בכל הכיתות וכולם היו מסתתרים מפניו.
"הרגעים חלפו, ופתאום שמעתי את קול צעדי המגפיים המפורסמים. לבי הלם בקצב שלהם, וידיי ורגליי רעדו בלי שליטה. לא יכולתי לשאת את הפחד מפני המחשבות, מה המנהל אמור לעולל לי. רציתי שהרצפה תפער את פיה ותבלע אותי, אבל כשזה לא קרה, קפצתי מהחלון החוצה ונחתי על רצפת חצר בית הספר. כולם היו בהלם איך קפצתי מגובה שתי קומות והזעיקו את כוחות ההצלה לטפל בי. אותו יום היה בשבילי יום חג, כי התבשרתי שבין השאר, שברתי את יד ימין! לא התייחסתי לכאבים ולשאר החבלות, ידעתי שאני 'מסודר' לזמן הקרוב".
השבר ביד הציל את התלמיד היהודי לשש השבתות הבאות עליו לטובה. ביום שבישרו לו שהיד החלימה והוסר הגבס – שוב חזרה עננת הדאגה לשכון על פניו. הוא צעד ברחוב, ילד בן 11, כאילו עול העולם כולו על כתפיו, אחוז במחשבות מטרידות. "לעזרתי באה מורה יהודית מבית הספר שמסרה להנהלה שהיא 'יודעת' שאני אכן חולה בשבת".
הדבר נתן לו ארכה של שתי שבתות נוספות, ולאחריהן שוב קפץ עליו רוגזם של המורים והוא היה צריך לאלתר תירוצים.
תלוי ועומד על שלו
לא רק השבת משכה אש. גם חזותו של הילד, שגידל פאות בצדי לחייו, הרגיזה מאוד. "באחד הימים תפס אותי אחד המורים בחצר והרים אותי בשתי פאות לחיי, עד שהתנודדתי באוויר. הוא השמיע קללות וגידופים קולניים, שלשמעם נזעקו כל תלמידי בית הספר וצפו איך אני תלוי באוויר, כשהמורה מחזיק בפאות. מורה אחר שהיה במקום, התחיל לצעוק לעברי: 'תוציא את כל הספרבקות שהכינו לך מראש כדי שתוכל להתחמק מהלימודים בשבת. בטח יש לך ספרבקות לשנתיים הקרובות'.
"התחלתי לרעוד מעצם המחשבה על כך שהם עלולים להגיע לרופאה ד"ר יוסופבה, שבמסירות נפש נתנה לי את אישורי המחלה. פחדתי שהנה הגיע סוף חיי. אני מושפל פיזית ונפשית מול צעירים ומבוגרים שמבט רצחני בעיניהם. "באותו רגע גמלה בלבי ההחלטה להשקיע את עצמי בלימודים וקטפתי את הפרס הראשון באולימפיאדת המתמטיקה של המחוז.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא השתדל ללמוד תורה ככל יכולתו בכל הזדמנות. בבית הכנסת בסמרקנד לא אפשרו ליהודים בני פחות משישים להיכנס למקום. הקהילה שלא רצתה להתעמת עם השלטונות, החליטה להציב שני שומרים יהודים בפתח, שלא יאפשרו למי שסבר פניו אינו עומד בקריטריונים להיכנס לבית הכנסת.
הילדים שרצו גם הם להשתתף בתפילות או בשיעורי תורה שנמסרו, היו מנסים לשכנע את השומרים שיאפשרו להם להיכנס פנימה. "ר' אבא, המבוגר שבשומרים, יהודי שחצה את גיל שמונים, היה עדין וחביב, וכשלא היה מבחין, היינו מתחמקים פנימה", משחזר ר' יעקב. "אך לעומתו, השומר השני, ר' יהודה בן השבעים, יהודי גבה קומה ומטיל אימה, עמד על המפתן ולא אפשר לחדור פנימה.
"כדי להתגבר על המשוכה, היינו מחוללים פרובוקציה כלשהי, ר' יהודה היה מתפנה לרדוף אחרי ילד או שניים, והשאר היו מנצלים את ההזדמנות ומתחמקים פנימה לתפילות. היינו צריכים להשתחל ולהידחק בפתח צר שבין מוט השער לקיר, להתחכך ולקבל מכות קלות, אבל זה היה משתלם כדי להתפלל בציבור, או לשמוע שיעורי תורה וחסידות".
22 ק"מ ברגל
בהגיע גיל הגיוס לצבא האדום של בריה"מ הבין שאם הוא רוצה להמשיך ולשמור מצוות בכלל ושבת בפרט – אסור לו להתגייס. החלופה שעמדה בפניו הייתה ללמוד מקצוע, וכך לשרת את אמא-רוסיה. הוא בחר בלימודי הנדסה במכון הפוליטכני שבעיר טשקנט, וידע שתקופה לא קלה בשמירת מצוות עומדת לפניו.
השלב הראשון היה לימוד הנדסאות בניין, ובהמשך הנדסת מכונות, והנדסת חום ופיזיקה. הניסיונות המשיכו לרדוף אותו גם בלימודים הגבוהים. "כשהגענו לשלב עבודה מעשית, גיליתי שבעזרת פתרונות יצירתיים אפשר לתמרן ולהתחמק. לקבוצת העבודה המעשית שבבניין הפקולטה להנדסה, הייתי אומר שאני צריך להיות בבית ספר, שם נמצאת הקבוצה האחרת, ולקבוצת בית הספר הייתי מודיע שאני באוניברסיטה, או במקום שלישי.
"בשנות לימודי ההנדסה במכון פוליטכני לימד אותנו פרופסור מולצ'נוב, אדם מפורסם מאוד. במשך ארבעה שבועות ערכנו ניסוי, ובמהלך הזמן הזה זכר הפרופסור היטב בכל יום מי המשתתפים המועטים, ודאג לראות כל סטודנט בגודל טבעי. בשבת הייתי מגיע רק כדי שיראה אותי, ומסתלק".
במשפט הסתמי הזה מקופלים 22 ק"מ שר' יעקב לרנר נאלץ בכל שבת לגמוא ברגל ממקום מגוריו שבקצה האחד של העיר טשקנט, עד לבנייני המפעל של מקום הניסוי שהיו בקצה השני, גם כשהטמפרטורות טיפסו לחום של 44 מעלות צלסיוס. למזלו, הוא לא נאלץ לצאת אפילו מטר אחד מחוץ לתחום שבת, כי הכל היה בתוך העיר, אך כמובן לטלטל אי אפשר היה, אפילו לא בקבוק מים בחום הכבד מנשוא בהליכה מתישה של כשש שעות.
"הייתי יוצא לדרך בליל שבת בשעה שתיים וחצי אחר חצות", הוא נזכר, "כדי להגיע למפעל בסביבות תשע בבוקר ולהראות את עצמי בפני הפרופסור לקראת ניסוי מחקר שהיינו אמורים לעשות במסגרת הלימודים. המאמץ היה שווה, לעומת הדאגות והבעיות שהיו מנת חלקי בשנים הקודמות בבית הספר".
לאחר שהוכתר בתואר "מהנדס", נשלח לעבוד כמהנדס במפעל ביטחוני. "כשראיתי שאני מוכרח לחתום על אישורים גם בשבתות – עזבתי והעדפתי עבודת הוראה, פחות מכניסה או נחשבת, אבל קלה יותר לתמרונים בשבת".
הלימודים לא הסתיימו עם קבלת העבודה, שכן הצעיר המוכשר התקבל ללמוד ב"אספירנטורה" לצורך קבלת דוקטורט.
לימודי הדוקטורט הסתיימו, כשר' יעקב מתמרן בין הלימודים לשמירת המצוות בכלל והשבת בפרט. בינתיים הוא נישא לשרה, בתם של ר' שלום זאב ולאה קרוגליאק שמסרו את הנפש על לימוד תורה וקיום מצוות. ר' שלום זאב נשא במשרה ביטחונית חשובה במפעל למטוסים, וביתו נחשב למקום בטוח שבו הק-ג-ב אינו חושד בקומוניסט הנאמן למולדת. לכן לא פעם היה הבית מלא באורחים שגדשו את הבית ומצאו בו אש"ל מלא הכולל פעילות תורנית ענפה, כולל מקווה טהרה.
מהר מאוד הפך ר' יעקב לרנר למרצה בכיר באוניברסיטת סמרקנד. "היו שבתות שהצלחתי להתחמק בתואנה ש'יש לי תחרות אליפות בפיזיקה'. בשבת הבאה הייתה 'תחרות אליפות במתמטיקה' וכך הלאה. היו שבתות שנאלצתי להתייצב בהרצאות, והקב"ה עזר לי שלא להיכשל בחילולי שבת".
ובכל זאת, הניסיונות רבצו לפתחו על כל צעד ושעל. לא פעם ולא פעמיים קרה, שדיקן הפקולטה למדעים היה תופס אותו ומבקש ממנו לחתום על טופס כלשהו, או על ציון חסר של סטודנט, דווקא בשבת.
"תמיד הייתי אומר: 'רק רגע, אני הולך להביא את העט שאני רגיל ואוהב לחתום רק בו', ואז הייתי בורח ונעלם, ואחר כך מתנצל ששכחתי לחזור".
תרגיל בקולחוז
כשעבד באוניברסיטה, התבקש יחד עם הסגל האקדמי וכל הסטודנטים לצאת לאסוף כותנה באחד הקולחוזים שבאוזבקיסטן, מתוך שותפות לרעיון הקומוניסטי, שכולם חייבים לעזור לכולם, בלי הבדלי מעמדות.
