שביעי של פסח תש"ל. השעה 12:25 בצהריים. מחנה 'חנן' ביריחו. בחדר שבו יושבים חיילי מחלקת המארבים והמרדפים של הנח"ל המוצנח שורה אווירה עליזה ומשוחררת, שבין ליל מארבים אחד למשנהו. אווירה שגרתית של חמש דקות לפני מסדר נשק יומי.
רק חייל אחד, י"מ, מן הדתיים המעטים שבמחלקה, אינו שותף לפטפטת העליזה. ראשו המודאג בין שתי כפות ידיו. שפתיו נעות וקולו לא יישמע: "ריבונו של עולם, אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון"…
חודשיים קודם לכן הייתה המחלקה בגזרה הדרומית של תעלת סואץ. זו הייתה אחת התקופות הקשות של הגזרה, והמחלקה אף ספגה בה אבידות. יום-יום, בשעות אחר- הצהריים, הייתה המחלקה יוצאת למסע של כמה ק"מ לאורך הסוללה, ליעד שבו שכבו במארב והמתינו לכוח קומנדו מצרי, שעל-פי מידע מודיעיני אמור היה לחדור בנקודה ההיא. הסכנה הייתה מוחשית.
מפקד המחלקה, יוסי, מפקד מסור אך נוקשה מעט, שנא יותר מכול רמאויות קטנות, חוסר יושר וחוסר משמעת. את מיודענו י' אהב וגם העריך. י' אמנם לא היה חייל מוכשר במיוחד, אך לעומת-זאת היה מוחזק ישר, הגון וממושמע; בחור שמילתו אמת, ומשימה המוטלת עליו – מתבצעת.
הערכתו של המ"מ את י' באה לידי ביטוי ביחסו האישי אליו, באמון בו, בסוג המשימות שקיבל ואף …בחופשות. אך בנושא אחד ויחיד לא הצדיק י' את האמון בו. וכך היה המעשה: בשעת המסע היומי הארוך למארב, בדרך המאובקת, היו כלי-הנשק מתלכלכים. כקילומטר אחד לפני המארב הייתה המחלקה עוצרת, החיילים היו מפרקים את נשקם ומנקים אותו, נחים מעט, עומדים מחדש למסדר נשק וממשיכים הלאה אל המארב. תנאי המקום חייבו כוננות גבוהה.
אבל כאן נכנסה בעיית השבת! י', בחור צעיר, ידע בוודאות כי מותר לו לנקות את הנשק המאובק לפני המארב. אך האם מותר לו גם לפרק את הנשק לצורך המסדר?! האם זו פעולה חיונית או עניין של נוהל, שאסור בשבת?
תשובה לשאלה זו לא ידע, ומחמת הספק החליט להימנע מלפרק את הנשק. הוא מצא פתרון: את הנשק פירק וניקה היטב לפני היציאה, והחביא את החלקים הנקיים עד המסדר. במסדר היה
מציג את החלקים הנקיים ומרכיב מחדש את הנשק.
בכך חסך מעצמו הרכבה ופירוק מיותרים, אולם הייתה כאן עבירת משמעת חמורה, להישאר עם נשק מפורק במשך כל הנסיעה. איש לא חש בכך, וי' הצליח להסתיר את התחכמותו שבת אחרי שבת.
נקפו ימים ושבועות. הפלוגה סיימה את משימתה בתעלה, ונשלחה למארבים ולמרדפים בבקעת הירדן. המתח והמשמעת שם היו קלים יותר והסכנה פחותה. שם לא הייתה לי' כל בעיה ב'תרגיל השבת' שלו. עד אותו שביעי של פסח…
עם בוקר, לאחר המארב, ניקו י' וחבריו את נשקם לקראת המסדר. י' טמן, כדרכו, את החלקים בשקית. לפתע הוכרזה כוננות מרדף. י' הרכיב במהירות את הנשק וחש לרכב. אז נתקבלה הודעת ביטול והוכרז על מסדר נשק בשעה .12:30
כעת ידע שנפל בפח. האם יפרק את הנשק לצורך המסדר? אפשר שהפעם יפטרו אותו מן המסדר בשל אי-רצונו לפרק את הנשק, שכן כאן הייתה המשמעת קלה יחסית. אך מה יהיה אם ישאל אותו יוסי המ"מ כיצד נהג בזמן המארבים בתעלה? האם יודה על האמת ובעצם יגלה כי כל אותה תקופה בעצם מעל באמון?…
במצוקתו הרבה נשא בליבו תפילה אחת: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".
12:29 – החיילים יוצאים למסדר. י' תופס את המקום האחרון בשורה, כדי לדחות את הפורענות. ראשו סחרחר אך בליבו החלטה שלא לפרק את הנשק ויהי מה!
12:30 – מפקד הכיתה, משה, המפקד הדתי היחיד בפלוגה, מגיע למסדר בגפו. המ"מ יוסי, שעד אותו יום הקפיד להגיע לכל מסדר – לא הגיע. הכול המתינו עוד כמה דקות. פה ושם נשמעו רטינות על איחורו של המ"מ, שכן החיילים כבר רצו ללכת לישון לפני מארב הלילה.
ב-73:21, כשעברו שבע הדקות המפורסמות, גבר הלחץ על משה המ"כ והוא החל לעבור בין החיילים לבדוק את כלי-הנשק. כשהגיע אל החייל האחרון, י', פטרו בקריצה ידידותית ובברכת חג שמח. הוא רק שאל את י' אם הוא בטוח שנשקו נקי. כשנענה בחיוב, הסתיים המסדר. החיילים זינקו אל מיטותיהם והחלו לחלוץ את נעליהם.
בדיוק באותו רגע נראו פניו הכעוסות של יוסי המ"מ. "מדוע לא מתייצבים למסדר נשק?!", שאל.
"התייצבנו ואתה לא היית! משה המ"כ כבר בדק!", השיבו החיילים.
"אבל קבענו ב-03:21", רגז יוסי.
"נכון, ועכשיו כבר רבע לפני אחת", נשמעו קולות קצרי-רוח. יוסי המ"מ הסיר את שעונו וטלטלו מצד אל צד. "מה קרה לשעון שלי!"…
במיטתו, מכורבל בשמיכתו, לחשו שפתיו של י': "מודה אני לפניך"…
תודה לרב י"מ על סיפורו האישי.
