תקופת החגים חושפת פנים אחרות של עם-ישראל. האנשים נעשים רכים יותר, מפוייסים יותר. בתי-הכנסת המלאים בראש-השנה וביום-הכיפורים משקפים את הזיקה העמוקה למסורת ישראל. יום-הכיפורים שבו מדינה שלמה מושבתת ועומדת מלכת, היא תופעה חסרת-תקדים בעולם כולו. והשיא הוא הריקודים עד כלות הנשמה בשמחת-תורה עם ספרי-התורה הצמודים לחיקנו.
איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?
המשחק החיצוני
ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.
תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.
המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.
כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.
מסר לכל השנה
כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.
ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.
השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.
שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
חג שמח.
