חיי היהודים בירושלים היו קשים באותם ימים, לפני כארבע-מאות שנה. ארץ-ישראל נשלטה בידי האימפריה העותומאנית, והשלטונות הצרו את חיי היהודים. הקהילה היהודית הייתה קטנה למדיי, ורוב בניה השתייכו לקהילה הספרדית. מעמדם היה נחות בעיני המוסלמים, שחפצו בהשפלתם וביקשו להקשות את חייהם.
תנאי החיים הקשו על היהודים להתפרנס בכבוד. מעטים מהם עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג למשל, היה כמעט כולו בידי יהודים. אולם רובם התקיימו בדוחק בעזרת כספי ה’חלוקה’. זו הייתה חלוקת תמיכות וקצבאות מכספי תרומות, שנאספו מעת לעת מיהודים בחו"ל.
בשל העוני המחפיר גם היו היהודים צריכים להיאבק במאמצים המיסיונריים של הנוצרים, שניסו לקנות את לב היהודים במתנות ובמתן שירותים חיוניים כמו רפואה.
נאספו ראשי הכולל הספרדי בירושלים וראשי העסקנים בה, לדון במצוקה הגוברת והולכת ובקופת הקהילה המתרוקנת. הם החליטו כי אין מנוס מלשגר שליח לעיר קושטא שבטורקיה (כיום איסטנבול), ולבקש את עזרת היהודים בעלי הנכסים המתגוררים בה.
על מי תוטל המשימה הכבדה והאחראית? הוטל גורל ועלה שמו של רבי שמואל אלבז. רבי שמואל זה היה צנוע ונסתר מעיני הבריות. רוב זמנו הוקדש ללימוד התורה בכלל ותורת הקבלה בפרט. במעט הזמן שנשאר לו עסק בקליעת מחצלות קנים, אותן היה מוכר ומתפרנס מהן בדוחק. האיש היה ידוע בפרישותו ובצדקתו, וכמה סיפורי פלאות עליו התהלכו מפה לאוזן.
יצא רבי שמואל לדרכו והגיע אל הנמל, לעלות לאנייה היוצאת לקושטא. אולם כאשר פנה לדבר עם רב-החובל התברר לו כי הסכום שבידו לא יספיק לדמי ההפלגה. רב-החובל היה אדם קשוח, ולא ניאות להתחשב בְדבר. כל מאמציו של רבי שמואל לשכנעו כי הוא נוסע לדבר מצווה של הצלת בני-אדם רבים מחרפת עוני, עלו בתוהו. הוא אף הבטיח לו את זכות המצווה כולה, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.
בעיניים כלות הביט רבי שמואל בנוסעים העולים אל האנייה וברב-החובל המנצח על ההכנות להפלגה. כעבור זמן קצר נתן רב-החובל את האות, העוגן הורם והאנייה יצאה לדרכה. בודד נותר רבי שמואל על החוף, ישוב על מחצלת שהביא עמו. הוא הביט באנייה המתרחקת, ושפתיו לחשו את מילות הפסוק "מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ".
רבי שמואל החליט לשים בה’ את מבטחו. אין הוא נוסע בעניין אישי, אלא למען העניים בירושלים עיר-הקודש, המוסרים את נפשם על התורה ועל העבודה. הרבה דרכים למקום להביא תשועה לעמו, ומה לו לדאוג. עד מהרה היה שקוע בספר הזוהר ובעמקי רזי התורה.
פתאום החלו גלי הים לסעור. גל גדול התקרב במהירות אל החוף, ושטף את כל אשר עליו. הגל נשא עמו את רבי שמואל והמחצלת שעליה ישב, והוא מצא את עצמו מפליג על-גבי המחצלת במהירות אל הים. גלי הים סערו סביבו, אך הוא שט על המחצלת ביציבות על פני המים, נישא מעל הגלים.
לא עברה שעה קלה ונוסעי האנייה עמדו משתאים על גבי הסיפון, מביטים בתדהמה ברבי שמואל השט על מחצלת בלב הים, עוסק בתורה כאילו לא אירע דבר…
רב-החובל הוזעק מיד אל הסיפון. כאשר ראה את הפלא הבין מיד כי רבי שמואל הוא איש קדוש והחל להתחנן אליו כי יסלח לו. הוא אמר כי הוא מוזמן לעלות אל האנייה, וכי לא ייטול ממנו אפילו פרוטה אחת. אולם רבי שמואל חייך בטוב-לב ואמר כי מכיוון שהקב"ה זימן לו ’ספינה’ משלו, אין לו עוד צורך באנייה.
וכך, בעוד האנייה מתקדמת בכבדות, הפליגה המחצלת של רבי שמואל במהירות וכעבור זמן קצר נעלמה מעיני נוסעי האנייה.
רבי שמואל הגיע במהירות ליעדו, אל העיר קושטא. בימים הראשונים הייתה מלאכתו קשה, והוא הצליח לקבץ סכום קטן בלבד, אולם כאשר הגיעה האנייה אל הנמל סיפרו הנוסעים את סיפור המחצלת, וכך נודעה צדקתו המופלאה של רבי שמואל. לשמע הסיפור פתחו לפניו יהודי העיר את בתיהם ותרמו ביד נדיבה למען תושבי ירושלים, וכך הצליח בתוך זמן קצר למלא את המשימה שבעבורה נשלח.
מאז קיבל רבי שמואל אלבז את הכינוי רבי שמואל אבי-חצירא, שמשמעותו ’אבי המחצלת’, על שם נס המחצלת שנעשה לו. בניו וצאצאיו אחריו היו לשושלת רבנים, צדיקים ומלומדים בניסים, הלא היא משפחת אביחצירא לדורותיה. הנודעים שבהם: הצדיק רבי יעקב אביחצירא ובנו ה’בבא סאלי’, רבי ישראל אביחצירא.
לאחר מעשה הנס העתיק רבי שמואל את מקום מגוריו לעיר צפת, והיה שם לאחד מתלמידיו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש. באחרית ימיו נאלץ רבי שמואל לצאת מן הארץ, ועבר אל הכפר ג’ובאר הסמוך לדמשק שבסוריה.
בג’ובאר הוסיף לשקוד על התורה ועל עבודת ה’, כפי שהחיד"א מעיד עליו בספרו: "…איש אלקים קדוש היה, מתבודד בבית-הכנסת בג’ובאר… ושמעתי מזקנים עיזוזו ונפלאותיו שהציל לישראל מכמה צרות…". על-פי המקובל נפטר ונקבר בג’ובאר, לצד בית-הכנסת העתיק ’אליהו הנביא’.
