"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". צדיק ששנוי במחלוקת. מחד, על-פי חז"ל, הוא מסמל דמות הראויה לשבח. עובד את הבורא, לא מתחבר או מושפע כהוא זה מכל האנשים המושחתים והנפשעים אשר סביבו. לא משתלב בזרם או באופנה הנורמטיבית הקיימת. לא סוטה ימין או שמאל מהוראות הבורא. לא חומס וגוזל כשאר אנשי דורו. שמח בחלקו. חי בשקט ובשלווה עם האשה והילדים "ומבסוט מהחיים". יש לו על כך קרדיט גבוה של "מציאת חן" בעיני הבורא.
אז על מה ולמה חלוקות הדעות לגביו? מה לא בסדר ב"רזומה" היפה הזה? הכל בסדר! אבל מאידך חז"ל מצפים מצדיק לעוד משהו – לַ"מֵעֵבֶר". לא רק להיות בסדר עם עצמו אלא לגרום ל"בסדר" גם סביב לו.
מספרים על רס"ר במחנה צבאי גדול שהתכונן לביקור פמליה רמת דרג, ופקד על חייל ממושמע לאסוף את כל פחיות הקולה הפזורות ברחבת המִגרש הגדול. החייל הצדיע, וחיש יצא למלא את המשימה. כעבור שעה, חזר מיוזע אבל שמח ומרוצה והודיע לרס"ר, בהצדעה כמובן, שמילא את המשימה כנדרש. שמח הרס"ר. הביט מבעד לחלון לעבר המִגרש. ופרץ בשאגה שהרעידה כמעט את כל המחנה: "שקרן!בטלן! למה לא ביצעת את המשימה? יש הרבה פחיות במגרש!!
החייל ניסה להצטדק והסביר בקול רפה: "אני נשבע שמילאתי את הפקודה. אין אף פחית קולה במגרש, כל הפחיות הפזורות הן פחיות קינלי"… תסמונת "הראש הקטן". ממלא פרפקט את הפקודה. אבל לא מֵעֵבֶר. ככה בערך זה היה עם נח.
120 שנה טרח בבניית התיבה. זו לא הייתה סתם יאכטה. זאת היתה תיבת-נח ענקית, הכי גדולה בעולם. מלאה מדורים, ועם 3 קומות, פרוייקט בניה בקנה מידה בינלאומי. עמדה מחוץ לביתו של נח ומשכה את עיני כולם בסקרנות גדולה. לבורא עולם היתה סבלנות שמימית. הוא חיכה, והמתין, וקיווה שבמהלך 120 השנים, שזה המון זמן, יעשו האנשים תשובה!
אבל נח בשלו. הוא המשיך בדקדקנות ובמסירות למלא את "הוראות היצרן". הוא המשיך לטרוח מבלי לבזבז דקה על שיחה קלה עם עוברי אורח סקרנים. היה לו "מבול" של דברים לעשות, כל כך הרבה עבודה: למדוד, להקציע, לדפוק מסמרים, לזפת, להכניס בעלי-חיים לתיבה לדאוג להאכילם, ולהציל את עצמו ואת כל המשפחה. אז מה לו להתערב בחיי-הזולת? הוא טיפוס ש"ממלא ת'פקודה כשורה". אחריו – המבול!! מי שדואג רק לעצמו, סופו כנח – נשאר עירוֹם ומתבזה בשיכרון חושים מתעתע.(בפרשתנו, ט', כ"א).
אומנם ראשית דרכו ראויה להערכה. בזכות התבדלותו מכל הפוחזים והחמסנים שבדורו, זכה להציל את העולם מכליה ונקרא "צדיק". אבל הוא לא טרח כדי למנוע את החורבן. לא נשא תפילה לבורא ולא ביקש רחמים על העולם כדי להסיר את הגזירה, גם לא פעל בקרב האנשים בנסיון להעלותם על דרך הישר. צדיק עם "ראש קטן" שאסף לקוּלא רק את "פחיות הקולה".. הציל את העולם מכליה פיזית אבל לא מכליה רוחנית. הדור החדש לאחר המבול, דור הפלגה – המשיך להרע.
בפרשה הבאה נהיה עם צדיק בעל "ראש גדול", שהוביל את העולם להכרה ולאמונה בבורא עולם. נשמח עם אברהם, אוהב ה' ואדם.
אהבת הזולת באיכפתיות אמיתית עליו – מקרבת את הגאולה !
שבת שלום וחודש טוב ומבורך!
