התורה קובעת גם בענייני ממון

היהדות אינה מקבלת הפרדת תחומים, שכביכול בענייני דת ואמונה פונים אל התורה, ואילו בענייני העולם החוקים שונים. גם ענייני כספים יהודי מברר על-פי התורה

בציבור רוֹוחת תפיסה כי מקומה של התורה בבית-הכנסת ובבית-המדרש. הדוגלים בתפיסה זו רוחשים כבוד לדת ולמקיימיה, בתנאי שישמרו אותה מגודרת בתוך המסגרת הדתית. קשה להם לקבל כי התורה וערכיה יש להם מה לומר בכל תחום מתחומי החיים, ממסחר ועד פוליטיקה, מרפואה ועד אמנות.

היהדות אינה מקבלת את הפרדת התחומים, שכביכול בענייני דת ואמונה פונים אל התורה, ואילו בענייני העולם יש חוקים אחרים. אותה תורה שמלמדת אותנו איך להתפלל אל הבורא ואיך להניח תפילין ולשמור שבת, היא המלמדת אותנו כיצד להתנהג עם האישה והילדים, איך לנהוג בעובד שכיר ומה לעשות כאשר מי שלווה ממך כסף אין בידו לשלם.

בירור סכסוכים

תפיסה זו באה לידי ביטוי בעובדה שהפרשה הראשונה אחרי תיאור מעמד הר-סיני היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. יש בה דיני מזיק וניזק, דיני שומר, דיני גנב, דיני לוֹוה ומלווה ועוד ענייני יום-יום. יהודי נדרש לנהל גם את החיים האלה על-פי הוראותיה של התורה.

בעת האחרונה התעוררו ויכוחים סוערים בעניין השאיפה לכונן בתי-דין לענייני ממונות, שבהם יוכל הציבור להתדיין על-פי דין התורה. אפשר להבין את עמדת המערכת המשפטית, שמטבע הדברים אינה רוצה להוציא נתח נכבד מתחת ידיה; אבל קשה להבין רבים בציבור שנזעקו כאילו יש כאן דרישה חריגה ומאיימת.

חופש דת אמיתי פירושו שכל אדם יכול לקיים את מצוות דתו בלי שום לחצים והפרעות. אם כן, יש לאפשר חופש דת גם בתחום המשפטי. יהודי שומר תורה ומצוות חייב לנהל גם את הסכסוכים הממוניים שלו על-פי דין התורה, ואסור לו לפנות לערכאות שאינן דנות על-פי התורה. על כך התורה מצווה בתחילת פרשת השבוע: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – 'לפניהם', היינו לפני דיינים הדנים על-פי חוקי התורה.

כשם שיהודי שומר תורה ומצוות אינו אוכל דבר שאסרה התורה ואינו עושה בשבת פעולה שאסור לעשותה בשבת, כך אין הוא יכול לפנות אל בית-משפט שאינו דן על-פי חוקי התורה. אם הוא עושה כן וזוכה בדין, ייתכן מאוד שהוא נכשל באיסור גזל וגנֵבה, כי הוא הוציא ממון מיד הזולת שלא כדין. בבית-משפט יהודי הדבר חמור עוד יותר, כי הוא מכשיל גם את השופטים בעשיית משפט נגד התורה.

מה הקב"ה רוצה

לא תיתכן הפרדה בין התחומים. הציבור עצמו מגיב בזעזוע כשהוא רואה אדם דתי שאינו נוהג ביושר ובהגינות. הוא דוחה בבוז את הטענה שאפשר להיות אדם דתי ושומר מצוות בתחום ה'דתי', ובה-בשעה להיות רמאי ונוכל בעניינים שבין אדם לחברו. הציבור מצפה, בצדק, ממי שמקבל עליו עול תורה ומצוות, כי ינהג כהלכה גם בענייני ממון. מדוע אפוא כשיש סכסוך בין בני-אדם תובעים להוציאו מתחום התורה וההלכה?

יהודי ירא-שמים שואף לנהוג בכל דבר ועניין על-פי רצונו של הקב"ה. אם התערבבו במטבחו בשר וחלב, ישאל את הרב כיצד לנהוג. ואם יורה הרב להשליך את התבשיל לאשפה – יעשה זאת בלי היסוס, על-אף ההוצאה הכספית, כי הוא יודע שזה רצון הבורא. ואם אותה תורה קובעת שכסף כלשהו אינו שייך לו, הוא מקבל את הדין באהבה, ביודעו שזה רצונו של הקב"ה.

אבל זאת הוא יכול לדעת רק אם הוא הולך לברר את העניין בדרך שהתורה קובעת – בבית-דין של תורה. שם, הוא מאמין, יפסקו הדיינים את הדין כפי שקבע הקב"ה בתורתו. אם יֵצא זכאי – אות הוא שעל-פי התורה הכסף שייך לו; ואם יֵצא חייב – יֵדע ברור כי כסף זה אינו שייך לו, ואם הוא באמת מבקש אמת – הוא אף ישמח שנשמר מלגעת בכסף שאינו שלו. כי גם ענייני כספים ועניינים שבין אדם לחברו יהודי מברר על-פי התורה.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד  בישראל. באדיבות: 'צעירי חב"ד'.