על מנת להתקבל לאחת מהיחידות הצה"ליות המובחרות, נדרש המועמד לעבור ’גיבוש’ – מספר ימים שבהם נבחנות יכולותיו המנטאליות, הפיזיות והקוגניטיביות בתנאי לחץ. המשימות קשות ומגוונות. הנערים מתרוצצים ומבצעים משימות תחת עינם הבוחנת של המפקדים המנוסים. בהמשך, כדי לוודא התאמה מלאה ליחידה שבה הוא חפץ להיות, יעבור כל אחד מהמועמדים מבחן סוציומטרי וראיון אישי.
זר שיגיע למעמד הסיום של הגיבוש, בעת שמוקראים שמותיהם של המאושרים שהתקבלו ליחידה אותה רצו, לא יבין מדוע אכן בחר המפקד בפלוני או באלמוני. הוא לא מכיר את איכויותיו האישיות של כל אחד והוא גם בכלל לא יודע מה הן התכונות הנדרשות עבור התפקידים באותה יחידה. עבורו, כולם חיילים צעירים במדים שהתגבשו ליחידה אחת.
על מנת לראות את ייחודיותו של הפרט, יש להפריד אותו מהכלל ולהסתכל עליו ורק עליו.
■ ■ ■
בפרשת ’פקודי’, אותה נקרא השבת בבית הכנסת, גלום המסר הזה – מסר מעניין עם הוראה מיוחדת בעבודת השם. אך על מנת לזהות את המסר, עלינו ’להפריד’ את הפרשה מהפרשה התאומה שלה – פרשת ’ויקהל’. בדרך כלל נקראות שתי הפרשיות באותה שבת, אך השנה (כמו בכל שנה מעוברת) הן נקראות בנפרד.
לכל זוגות הפרשיות שבתורה (פרשיות הנקראות יחד) יש מכנה משותף: הן תמיד מגלמות מסרים הפוכים וחיבורן יחד מבטא למעשה נשיאת הפכים. וכך גם בפרשיות ’ויקהל-פקודי’:
’ויקהל’ זו פעולת התקהלות, חיבורם של פרטים רבים יחד. השם ’ויקהל’ מסמל ראייה כוללת. ’פקודי’, לעומת זאת, מסמל את ההפך הגמור – את הערך העצמי של כל פרט. המילה ’פקודי’ היא מלשון מפקד וספירה. בספירה, לכל פרט יש את המספר שלו, ונוכחותו משפיעה על התוצאה הסופית שלה.
פרשת ’ויקהל’ מייצגת את החשיבות בוויתור על רווחים אישיים לטובת הציבור, למען המטרה הכללית. פרשת פקודי מסמלת את מעלתו של היחיד, את החשיבות שמייחסת התורה לפיתוח האינדיבידואליות ולחתירה לשלמות אישית.
■ ■ ■
החתירה לשלמות האישית היא אחד הדברים המעסיקים יותר את האדם בחברה המודרנית. כל אדם רוצה לנצל את כישוריו האישיים, להתקדם ולהתפתח. אולם צריך לזכור כי חתירה מוגזמת לשלמות יכולה לגרום לצרות. מחקר שהתפרסם לאחרונה מוכיח כי תוחלת החיים של אנשים שאורח חייהם מתאפיין בשאיפה מתמדת לפרפקציוניזם קצרה יותר מזו של אנשים אשר להם ציפיות סבירות יותר מעצמם.
גם על כך יש לתורה מה לומר. במצוות מחצית השקל – התרומה השנתית שמצווה התורה על כל יהודי להרים לבית-השם. הבחירה בנתינה של מחצית דווקא אינה אקראית. בכוונה תחילה קבע כך הקדוש-ברוך-הוא, כדי ללמד אותנו שאף אחד אינו מושלם. כל אחד הוא כביכול רק חצי.
אכן, כדאי וראוי לחתור לשלמות – אבל השלמות הזו מותנית בהכרה שאני כשלעצמי לעולם אינני מושלם. רק על-ידי שאתחבר לבורא – אל המחצית השנייה כביכול – אכן אגיע לשלמות.
זו הכרה שלא קל להפנים, אולם מוטל עלינו להשריש אותה בקרבנו. בקרוב מאוד היא תהיה נחלת-אמת של כולנו. תכף ומיד ממש יתגלה לעין כול מלך המשיח ויוביל אותנו לגאולה השלמה, בה נתחבר באמת לקדוש-ברוך-הוא ונגיע לשיא השלמות – השלמות של כל אחד, כמגשים התכלית שלשמה הוא נברא.
