לכבד ולאהוב במקום להלום

חילוקי דעות לובשים לא-אחת אופי של מלחמה. במקום לברר דברים בכבוד ובהערכה הדדית, נוצרת אווירה של קרב, ובמלחמה כמו במלחמה...

הימים האלה, ימי ספירת העומר, הם ימי חשבון-נפש בכל הקשור לאהבת-ישראל ולמניעת פירוד לבבות. חז"ל מציינים כי האסון שפקד את עם-ישראל, כאשר מתו תלמידי רבי עקיבא, בא מפני ש"לא נהגו כבוד זה בזה". האתגר העומד לפנינו הוא ללמוד לכבד את הזולת גם כאשר הוא חושב ומבין בדרך אחרת.

חילוקי דעות הם דבר טבעי. הקב"ה ברא כל אחד ואחד מאיתנו שונה מחברו, וממילא גם דרך מחשבתו שונה וייחודית. חז"ל ניסחו זאת במאמר: "כשם שאין פרצופיהם שווין, כך אין דעותיהם שוות". הכול מבינים שהשוני בפרצופים טבעי הוא ואף יש בו יתרון. באותה מידה עלינו לראות גם את השוני בדרך המחשבה ובדעותיהם של בני-האדם.

מבחן התוצאה

למרבה הצער, חילוקי דעות לובשים לעיתים קרובות אופי של מלחמה. במקום לברר את הדברים בכבוד ובהערכה הדדית, לא-אחת חילוקי הדעות מתפתחים במהירות לעימות רווי יצרים, ונוצרת אווירה של קרב. במלחמה כמו במלחמה, הדבר החשוב ביותר הוא להלום ביריב, לתקוף, לפגוע, להוציאו משיווי-משקלו.

זה האופי של מפגשים רבים, הן באמצעות כלי-התקשורת הן בשיחות פנים אל פנים. שאיפתם של דוברים רבים להוכיח ל'קהל הביתי' שלהם כי הם 'הכניסו חזק' ליריב, וה'קהל' אכן מגיב כקהל אוהדים בזירת אגרוּף ומריע למי שהלם חזק יותר וקשה יותר. בסוג כזה של מפגש אין כוונה לשכנע ולקרב לבבות. להפך, המטרה היא להכות, להכאיב, להוציא מהכלים. ככה זה בעולם של מלחמות וקרבות.

לעיתים גם יהודים שומרי מצוות נופלים בפח הזה. הם מצדיקים את ההתנהגות הזאת בנימוקים כמו "ענה כסיל כאיוולתו", "דע מה שתשיב", "הקהה את שיניו", ועוד פסוקים ומאמרים. אבל מאורי החסידות לימדונו, שפעמים רבות יצר הרע מתעטף באצטלה של משי, ובק"ן טעמים של קדושה כביכול, ונדרשת יכולת הבחנה דקה כדי לגלות שבעצם היצר הוא המסתתר מאחורי הפסוקים והנימוקים הרמים.

אחת השיטות לברר שאלה זו היא על-ידי מבחן התוצאה. מה משיגה דרך הפולמוס והמלחמה, מלבד הגברת שנאה בין יהודים? אותו יהודי ש'קיבל בשיניים', וקהל תומכיו, עם מה הם חוזרים הביתה – עם יותר רצון ללמוד תורה ולהתקרב למקיימיה או שמא להפך? ואולי אין לי כל כוונה לשכנע ולקרב לבבות, אלא לתת לעצמי ולקבוצת ההתייחסות שלי תחושת ניצחון. ואז, במה שונה הדבר מכל תחושת אגו וגאווה עצמית?

לקרב מתוך כבוד

סיפורים רבים מסופרים על גדולי ישראל שהשיבו טובה תחת רעה, האירו פנים למחרפיהם, ונהגו סבלנות אין-קץ גם כלפי בני-אדם שניסו לבזותם. כיצד היה הילל הזקן מתנהג במציאות ימינו? האם היה מצטרף לחילופי המהלומות, או מפגין כלפי כל אדם את הסבלנות שנהג כלפי אותו פוחח שעמד בערב שבת בפתח ביתו וקרא: "מי כאן הילל!".

לא צריך לנחש. הילל הזקן אמר את דבריו בבהירות: "הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כשבא אליו הגר ובפיו הבקשה החצופה ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, לא דחה אותו על הסף, אלא אמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד".

זה המסר וזה הקו שעלינו ללכת בו. לא להתפלמס, לא להתעמת, לא להשיב 'מלחמה שערה'. לקרב, לנהוג לפנים משורת הדין, להאהיב שם שמים על הבריות. לכבד את הזולת גם אם דעתו שונה מדעתנו, ומתוך כבוד ואהבה לנסות להאיר את עיניו. התנהגות כזאת תעורר מחשבות, תנמיך שנאות, תקדש שם שמים ותביא את הגאולה.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון השבועי "שיחת השבוע".