אורי נכנס לביתו כשהוא בועט בריצפה, צועק, עצבני ומאוד לא-שקט. אביו ניסה להבין מה קרה והוא הגיב: "אני מתפוצץ! שמוליק הזה מה-זה מעצבן! הוא השפיל אותי מול כל החברים שלי ואני לא מוכן לקבל את זה! הלוואי שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא יותר לבית הספר".
אבא של אורי, איש פשוט אך מלא חכמת חיים, הקשיב בשלווה לבנו. כשאורי סיים קם האב במתינות מכסאו, ניגש לפינת הגינה, והביא משם שק מלא פחם. הוא הניח את השק לפני בנו, הוציא מהארון חולצה לבנה על קולב, תלה אותה על חבל הכביסה, ולאחר מכן פנה לבנו בהצעה: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? דמיין לעצמך שזהו שמוליק, ותתחיל לזרוק עליו את הפחמים שבשק… אבל אני רוצה לראות אותך זורק כמו שצריך, בכוח, בעוצמה, בכעס, וכמובן – עד הפחם האחרון".
אורי הביט באביו ומייד החל במשחק הנקמה שלו. הוא זרק את הפחמים על החולצה במרץ, פחם אחרי פחם, אך מאחר והחולצה היתה תלויה מעט רחוק, הוא הצליח לפגוע בה רק עם חלק מהפחמים.
כשסיים, שאל אותו אביו: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?"
"התעייפתי קצת" – אמר אורי – "אבל אני שמח שהצלחתי לפגוע בחולצה עם חלק מהפחמים!"
האב לקח את ידו ואמר: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו". הוא נטלו בעדינות הוביל אותו והעמיד אותו אל מול המראה הגדולה.
אורי נבהל כשראה את עצמו. הוא היה שחור כולו, למעט עיניו ושיניו.
אמר לו אביו: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת אמנם ליכלכו מעט את החולצה הלבנה, אבל שים לב – אתה התלכלכת הרבה יותר".
אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, בחודש זה כל אחד מאיתנו משתדל לעשות חשבון נפש ושם לב שהמלחמה לא פשוטה, יש בתוכנו יצר שגורם לנו לכעוס וגורם לנו להיות עצובים, מוביל אותנו למריבות במקום לאחדות והאמת היא שאנחנו רוצים להשתפר אך לא מצליחים, פרשת השבוע באה ומלמדת אותנו איך ננצח במלחמה הזו.
"כי תצא למלחמה על אויביך" – נקרא השבוע בפרשה- מיד כשאתה יוצא למלחמה תדע שאתה "על" אויביך, עליך ללכת בביטחון עצמי ובידיעה שאתה מעל האויב ויש לך את הכוח לנצח, ואז "ונתנו ה’ אלוקיך בידיך" תצליח להתגבר על האויב ולא רק להתגבר עליו שלא יפריע לך אלא "ושבית שביו" אתה עוד תצליח למשוך את הנפש הבהמית שתעבוד עבורך ותסייע לך בעבודת ה’.
יהי רצון שנצליח לעשות את העבודה של חודש אלול מתוך שמחה ונזכה להתגבר על כל האויבים הרוחניים שבתוכנו ובזכות זה ננצח את כל אויבנו הגשמיים ונזכה לגאולה שלימה בקרוב.
