אחת מפעולותיו העיקריות של אברהם אבינו הייתה להפיץ בין כל אנשי דורו, שהיו עובדים ומשתחוים לפסלי עץ ואבן, את האמונה באלוקים אחד שברא ומנהיג את העולם. הוא מצא לשם כך דרך מקורית: הציב אוהלים בדרכים ומדבריות, ובכל מקום שבני אדם עוברים בו ואין להם מי שיספק את צרכיהם. לפונדקיו קרא בשם "אשל" – ראשי-תיבות של המילים: אכילה שתיה לינה (או לוויה).
לאחר שהאורחים היו אוכלים ושותים היה אברהם מספר להם על בורא העולם, כשלסיום ביקש מהם להודות ולברך ל"מי שאמר והיה העולם". חלקם השתכנעו והסכימו, אך היו גם כאלו שסרבו לברך את האלוקים. "הרי אתה הוא זה שנתת לנו לאכול ולשתות, ולך אנו מודים!", טענו כלפי בקשתו המוזרה.
"אם התודה מגיעה לי", היה משיב להם אברהם, "שלמו נא את המגיע לי עבור האוכל והשתיה שנתתי לכם"… תוך כדי כך היה מגיש להם חשבון מנופח, כשלמראה פניהם הנדהמות הסביר: "מהיכן הייתם משיגים לחם, בשר ויין במדבר השומם? אי לכך המחיר גבוה עשרות מונים!". משנוכחו האורחים כי עליהם "לפשוט את עורם" כדי לספק את דרישותיו של אברהם, נשתכנעו ואמרו: "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו".
השבירה
נשאלת השאלה: הרי אנשים אלו, שהתנגדו תחילה לברך את השם, לא שינו לכאורה את דעתם אלא בעקבות הלחץ שהפעיל עליהם אברהם, שרק בעקבותיו נאותו לומר כמה מילות ברכה ו"להפטר" מן הענין. ואם-כן, איזו תועלת הפיק אברהם אבינו מ'כפיה דתית' שכזו? האם בדרך זו השיג את מטרתו לפרסם את האמונה בבורא?
אמנם אורחיו של אברהם לא היו יהודים, אך אנו נתייחס תחילה להשפעתה של אותה "כפיה דתית" אצלנו, אצל העם היהודי.
בהזדמנויות קודמות למדנו כי בפנימיותו של כל יהודי מפעמת נפש אלוקית, אשר כל חפצה הוא לקיים את רצונו של ה' ומצוותיו. פעמים רבות מכוסה נפש זו במעטה חיצוני המונע בעדה לבצע את מבוקשה ; שקיעתו של היהודי בענינים חומרים והרגליו המגושמים מרחיקים אותו מאותן מטרות נעלות שבעבורן נשלחה נשמתו לעולם הזה. לעיתים ניתן לגלות את הרצון האמיתי והפנימי על ידי לימוד והסברים משכנעים על גדולת הבורא ותורתו, אך לפעמים אור הנשמה הוא כה מכוסה, עד שיש לשבור בבת-אחת את החומריות ; ההרגלים הרעים וטענותיו הערמומיות של יצר-הרע, וזאת על-ידי נזיפה בדיבור או במעשה. על-ידי השבירה מזדכך היהודי ואותו אור פנימי החבוי בשורש נשמתו מתגלה ומציף את כל מהותו.
דוקא בפעם השניה
דוגמא לכך נוכל לראות במעשהו של רבי שלום דובער (רש"ב), זכר צדיק לברכה, האדמו"ר החמישי בשושלת נשיאי חב"ד:
בתקופת תחילת נשיאותו נכנס אליו ל"יחידות" יהודי אשר ביקש ברכה בענין חשוב בו היה זקוק לרחמים מרובים. לתדהמתו ענה לו הרבי כי הוא איננו יכול לעשות דבר בענין זה ואין הוא יכול לעזור לו. מששמע אותו יהודי את תשובת הרבי יצא מחדרו ופרץ בבכי מר כשכל גופו רועד.
אחיו של הרבי הרש"ב, שהיה במקום, שאל את האיש לפשר בכייתו העצומה, וכאשר שמע את סיפורו נכנס לחדרו של אחיו, הרבי, ושאלו ; "מדוע כשנכנס יהודי לבקש את ברכתך הנך משיבו ריקם עד שהוא מתייסר בדמעות מרוב צער?". למשמע הדברים הורה הרבי להכניס את אותו יהודי שנית לחדרו. הוא ברך אותו בכל עניניו והברכה אכן התקיימה בפועל.
מדוע נהג הרבי בצורה חמורה כל כך? ואפילו אם חשב שאינו יכול לעזור, מדוע לפחות לא עודד את אותו יהודי בדברים וחיזקו בבטחון בה'?
על פי האמור לעיל יש לומר כי בפעם הראשונה לא היה אותו יהודי מתאים וכשיר לברכת הרבי, וזאת בעטיו של מצבו הרוחני שלא היה שפיר.
אך לאחר שדברי הרבי גרמו לו לשבירה ; כניעת הלב והתעוררות הנקודה היהודית שבו, או-אז הפך למציאות חדשה והיה ראוי לברכה.
הלחץ עוזר
באותה דרך יכול גם מי שאינו יהודי להתעלות במדרגות השייכות אליו. אומנם אין בפנימיותו נפש אלוקית, אבל על-ידי הכנעת הלב יכול הוא להגיע לדרגת "חסידי אומות העולם".
זהו ההסבר להתנהגותו של אברהם אבינו אשר נקט באמצעי לחץ והכריח למעשה את אורחיו להאמין בה': כאשר ראה שהאורח הינו כל כך מגושם, עד שאינו יכול להבין את הסבריו, הוצרך אברהם לנקוט בדרך השבירה והלחץ. דווקא כך, מתוך המיצר אליו נקלע האורח, יצא הוא מתוך הסתכלותו החומרית והתעלה למדריגה גבוהה יותר, והכיר בבורא העולם אותו ברך ולו הודה.
גילוי הרצון הפנימי
בשליחות הרבי אנו יוצאים לרחובה של עיר כדי להפיץ תורה ויהדות. אנו מציעים לכל יהודי להניח תפילין או ליטול את ארבעת המינים וכדומה. לעיתים אנו נתקלים ביהודי הדוחה אותנו בתירוצים שונים. "בכל זאת…" – אנו מנסים לשכנעו במעלת המצוה… – עד שבסופו של דבר נענה היהודי לבקשותינו.
תשאלו: מהי התועלת בכך? נידנדו לו והוא עושה זאת רק כדי להפטר מן הלחץ! שום דבר לא השתנה והדבר לא פעל עליו במאומה,
– על כך נענה בדוגמא מצוינת להתנהגות זו אותה למדנו מאבינו אברהם, כפי שראינו לעיל.
אם בנוגע לגויים הצליח אברהם להחדיר בצורה זו את האמונה בבורא, כל שכן שכך הוא כאשר מדובר ביהודי שבפנימיותו רוצה הוא לקיים את המצוות אלא שצריך רק להביאו למצב שכך יהיה רצונו הגלוי.
וכך כותב הרמב"ם על מלך המשיח (בסוף הלכות מלכים): "יעמוד מלך מבית דוד ויכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה)…". בסופה של 'כפיה' זו נזכה לקיום ההבטחה, בפסוק בו מסיים הרמב"ם את ספרו: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", במהרה בימינו ממש.
