לעולם לא אבוד

סיפורו של נער שחפץ בכל מאודו ללמוד יהדות. הוא מכר עיתונים בקרן רחובות , ומהכסף שהרוויח שילם למורה שילמדו יהדות. למרבה הצער, לא זכה שיחגגו לו בר מצווה. רק כשהגיע לגיל 69, נוצרה ההזדמנות הנאותה... לעולם לא מאוחר!

ניו הייבן, קונקטיקט.

אף אחד לא אמר שהדברים הטובים ביותר בעולם לא שווים המתנה. אבל אפשר להבין שאחרי 08 שנה, ישנם כאלו שמאבדים סבלנות ומפסיקים לחכות.

ויליאם קראביץ לא נמצא ביניהם.

ויליאם קראביץ הנו דייר יהודי התגורר ב"בית היהודי לקשיש". יהודי בעל מרץ וכושר גופני מצוין – בן תשעים ושש – עשה מה שהרבה חבר'ה בני 31 עושים: הוא חגג בר מצווה…

למען האמת ההיסטורית, הזמן המתאים ביותר לטקס זה היה אמור להיות כמה שנים קודם לכן. ליתר דיוק בשנת תרפ"א. למרות רצונו החזק לחגוג את בר המצווה שלו בעתו ובזמנו, למשפחתו לא היו האמצעים הכספיים להכניסו לחינוך היהודי.

"נהגתי ללכת ל'מלמד' שלימד אותי לשון קודש, ושילמתי לו בכוחות עצמי. מכרתי עיתונים בפינות הרחובות קראון וצ'ורצ', ומהכסף שהרווחתי שילמתי עשרים וחמשה סנט טבין ותקילין למורה. הכל מכיסי הפרטי. בגיל שתים עשרה ידעתי בבירור שבהגיעי לגיל שלוש עשרה יעשו לי בר מצווה".

אבל זה פשוט לא קרה!

ככה זה היה אמור להמשיך עד נצח. אבל אחת העובדות המסורות בבית האבות – הגב' ג'ודי לוין, האחראית על מחלקת ריפוי בעיסוק, חשה שויליאם קרביץ מצטער עד היום, ממרומי גילו, על כך שלא זכה לחינוך יהודי מעמיק ושורשי. היא החליטה שכל מאמץ לא יהיה קשה כדי לעזור לו לחגוג את בר המצווה לה הוא כה השתוקק במשך כל השנים.

הגב' ג'ודי: "ראיתי שהוא רצה עם כל הלב, באמת ובתמים, ללמוד את התפילות ההלכות והמנהגים שהפסיד בילדותו. כשנודע לי כי בתור ילד הוא שילם מכספו שהרוויח למלמד כדי שזה ילמדו תורה, אזי ידעתי שאני חייבת לפעול למלא את החלל בליבו ובנפשו".

 

"יום בהיר אחד הופיע הרב", מספר קרביץ בהתרגשות, "והוא אמר כי הוא רוצה לערוך איתי תפילה מיוחדת. הוא רצה להניח איתי תפילין – אבל איך אניח תפילין ולא עברתי בר מצווה מימיי?

"רבי, אני לא יהודי אמיתי!" – אמרתי לו.

הוא היה המום, ולא הבין מה גרם לי להכריז "פסק" כזה חמור על עצמי! הסברתי לו מה שקרה לי בילדותי.

"אתה רוצה לעשות בר מצווה כעת?"

"בוודאי!"

הרב לימד אותי מה עלי להגיד בעברית, ונתן לי הרגשה כל כך טובה. הוא הרגיע אותי שכעת אני יהודי בכל מאת האחוזים!

קצת קשה לויליאם קרביץ לספר את סיפורו בלי להשתנק מהתרגשות. "הכל בזכות גב' ג'ודי, וגם הרב היה כל כך חם ואדיב. סוף סוף זכיתי לחגוג את עובדת היותי יהודי במאת האחוזים".

ויליאם לא חגג את יומו הגדול בגפו. כחמישים דיירי בית האבות יחד עם אנשי צוות השתתפו בתפילה. הרב יונתן רייניץ, שמשמש כרב בית האבות, היה זה שהדריך וליווה את ויליאם בנועם ובחן במשך החגיגה. כולם הצטרפו לשירה, לאיחולים ולברכות!

למרות שרוב הידידים של קרביץ, דיירים גם הם בבית אבות, הם סיעודיים, הם עודדו והריעו לו. גב' ג'ודי הגישה לו מתנה מסורתית שנערי בר מצווה מתכבדים בה: כיפה כששמו רקום עליה, וכן טלית להתעטף בה בעת התפילות.

ג'ודי מסבירה את מקור המנהג לערוך "בר מצווה", למרות שבהגיע הבחור לגיל שלוש עשרה הוא נעשה מחוייב במצוות אפילו ללא טקס, הרי שיהודים מתחילים לציין את גיל בר המצווה בסעודת מצווה, הנחת תפילין ועליה לתורה.

ג'ודי ממשיכה ומספרת: ישנם נערים מיוחדים שחסים על ממונם של הוריהם. במקום לחגוג את בר מצווה ב"גדול" ובראוותנות על חשבון הוריהם, נערים אלו מגיעים לבית אבות ועושים מסיבה עם בני משפחתם והדיירים. אין יותר מתאים מלשמח את הקשישים ביומם הגדול. בר מצווה שהיא מצווה!

נחזור לחגיגה "שלנו". ויליאם קרביץ וחבריו לא יכלו להיות עליזים ושמחים יותר לו הבר מצווה הייתה מתקיימת בזמנו – בשנת תרפ"א. אף ריקוד סוער )על הרגליים( לא יכל להיות שמח ואמיתי יותר ממה שחווינו כאן!

קרביץ מעיד על עצמו שלעולם לא איבד את אמונתו בה', למרות שבמשך השנים נישא פעמיים לאינן יהודיות. "שתיהן הן לחצו עלי להשתמד, אבל לעולם לא נעניתי להם. למרות הפיתוי נשארתי נאמן לה' וליהדות. תמיד ראיתי את עצמי כיהודי".

לפני חמש-עשרה שנה נישא קרביץ בשלישית, וכפתגם החסידי "אף פעם לא מאוחר…", הפעם רעייתו הייתה יהודיה כשרה. היא זו שסייעה בידו להעמיק מחדש את הקשר עם יהדותו.

בשנה שעברה היא מעדה ונפלה, והיתה זקוקה לטיפול צמוד. או אז הוא הצטרף אליה להתגורר בבית אבות, אולם מזה זמן מאז שעברה לעולם שכולו טוב: "היא בוודאי היתה משתתפת בשמחתי מכל הלב, כך גם אימי ואחיותיי – בוודאי כולם היו חוגגים איתי את הרגע המאושר!"