מהו סדר?
מצוות ליל פסח נקראים 'סדר', משום שהם ערוכים בצורה מסודרת ומפורטת. מבנה ה'סדר' משלב את מצוות הפסח, עקרונות חינוכיים חשובים וסודות קבליים. לכן חשוב לקיימו כהלכתו, לכל פרטיו.
האדמו"ר רבי שלום-דובער מליובאוויטש אמר פעם לבנו: "במשך הסדר צריך לרצות להיות בן-אדם – וה' יעזור. בפרט בשעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".
מצות
נוהגים להשתמש לליל הסדר במצה שמורה עבודת-יד. מצה שמורה היא מצה, שהחל משעת הבשלת החיטה נשמרו החיטים והקמח בהקפדה רבה מפני רטיבות. ייחודה של מצה עבודת-יד בכך, שהיא נעשית מתוך כוונה לשם מצווה, ושמצות כאלה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים.
יש מצות שמורות שנעשו במכונות והן כשרות לפסח, אבל למצוות מצה בליל הסדר נוהגים להשתמש במצות שנאפו ביד.
בליל הסדר אוכלים מצה (לפחות) שלוש פעמים: פעם אחת – בתחילת הסעודה, אחרי ברכת 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. פעם שנייה – בעת אכילת ה'כורך', שהוא 'כריך' של מצה שבתוכו מרור. פעם שלישית – 'אפיקומן'. הכמות המינימלית שיש לאכול בכל פעם היא 'כזית' – 27 גרם, כמחצית מצה 'עגולה' (לדעות אחרות: 11 גרם, כרבע מצה 'עגולה'). יש להשתדל שמשך אכילת ה'כזית' יהיה קצר ככל האפשר.
הסבה
כדי להדגיש ש"הלילה הזה בני-חורין", שותים את ארבע הכוסות ואוכלים את מצת המצווה ב'הסבה', שהיא צורת ישיבה של מלכים. נשים אינן נוהגות להסב. מסבים לצד שמאל (מציבים בצד שמאל כיסא ועליו כר, ונשענים עליו).
קערה
ה'קערה' היא בעצם שלוש המצות המכוסות במפה (גם בין המצות יש להפריד במפיות). על קערת ה'סדר' מציבים את ששה דברים, בצורה דלהלן:
זרוע ביצה
מרור
חרוסת כרפס
מרור
זרוע – גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה באש. היא זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית-המקדש. אין אוכלים את ה'זרוע'. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג.
ביצה – קשה, בקליפתה. זכר ל'קרבן-חגיגה' שהיו מקריבים בזמן בית- המקדש. אוכלים אותה לאחרי 'כורך' בתחילת הסעודה.
מרור – עלי חסה ושורש 'חזרת' ('חריין'). המרור נועד להזכיר לנו את מרירות חייהם של אבותינו במצרים ואוכלים אותו במהלך הסדר. כמות המרור המינימלית שיש לאכול היא 'כזית' – 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר בין השיניים.
חרוסת – רסק תפוחי-עץ, אגסים ואגוזים טחונים, מתובלים ביין. החרוסת מזכירה את הטיט שבו עבדו אבותינו בפרך. טובלים בה את המרור.
כרפס – עיקרו – מין ירק. אפשר להשתמש בתפוח-אדמה מבושל או בפרוסת בצל. הספרדים נוהגים להשתמש בסלרי עלים. הוא נאכל בתחילת הסדר (פחות מ'כזית'), טבול במי-מלח, כדי להתמיה את הילדים.
חזרת – כנ"ל במרור. את ה'חזרת' אוכלים ב'כורך', דהיינו בתוך המצה, זכר למנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את המצה והמרור יחדיו.
'הגדה'
השם 'הגדה' לקוח מהציווי "והגדת לבנך". באמצעות ההגדה אנו מספרים לילדינו את סיפור יציאת מצרים, וחשוב להתאים את ההסברים לרמת הילדים.
לאחר קושיותיהם של הילדים, מתחילות התשובות. העיקרון הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – כלומר, מספרים תחילה על התקופה המרה והעלובה של העם היהודי, וממנה מגיעים לניסים ולגאולה.
יש בהגדה שתי גירסאות בולטות של סיפור יציאת-מצרים. הראשון הוא הקטע "עבדים היינו", והשני – זה הפותח ב"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו". במבט מעמיק יותר, יש כאן צורות שונות של תשובות לארבעת הבנים.
לאחר הקטע הנצחי "והיא שעמדה" בא פרק מדרשי גדול, שמרחיב ומפרש את הסיפור המתומצת של יציאת-מצרים המוכר לנו מהתורה. פרק זה מסתיים בהסבר לאכילת הפסח, המצה והמרור, בשיר הלל לבורא-העולם ובתקוות הגאולה – "לשנה הבאה בירושלים".
זהו המבנה הבסיסי של ההגדה, אך כבר אמרו, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
ארבע כוסות
מצווה על כל אחד ואחת, גדולים וקטנים, לשתות בליל הסדר ארבע כוסות של יין או של מיץ-ענבים טבעי. את ארבע הכוסות שותים כנגד ארבע לשונות הגאולה שמוזכרות בתורה בתיאור הבטחת הגאולה ממצרים על-ידי הקב"ה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם".
שיעור כל כוס – 86 סמ"ק, ויש לשתות לפחות את רוב השיעור (44 סמ"ק).
גם בעת שתיית ארבע הכוסות יש להסב קמעה לצד שמאל.
שופכים יין
באמירת עשר המכות וכו', נהוג לשפוך מעט מן הכוס לתוך כלי שבור. למנהג זה יש סיבות על-פי הקבלה, אך יש בו גם משמעויות סמליות. אחת מהן – כיוון שהקב"ה הבטיחנו: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", אנו 'מוציאים' מהכוס את ה'מחלה' כשאנו מזכירים את המכות.
הסבר אחר: על שפיכת היין אנו מעידים, שאין שמחתנו שלימה, שכן הישועה הוכרחה לבוא על-ידי הטלת עונש על בני-אדם אחרים. העונש אמנם הגיע להם בדין, אבל התורה אמרה: "בנפול אויבך – אל תשמח".
אליהו הנביא
כשאומרים "שפוך חמתך" נוהגים לפתוח את דלת הבית. הטעם הפשוט לפתיחת הדלת הוא "כדי לזכור שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגויים". על-פי ה'קבלה', זו שעת פתיחת הדלתות למעלה.
הקשר לאליהו הנביא – אמירת "שפוך חמתך" היא השלב שבו עוברים מסיפור יציאת מצרים לציפיית הגאולה השלימה, וזה מקומו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.
אפיקומן
אכילת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח שהיו ישראל אוכלים בזמן שהיה בית- המקדש קיים. ומכיוון שאחרי קרבן הפסח לא היו אוכלים דבר נוסף (כדי לחבב אותו שיישאר טעמו בפה), לכן גם אחרי האפיקומן אין אוכלים דבר.
לשורש המילה 'אפיקומן' ניתנו פירושים שונים והרווח שבהם הוא מלשון 'אפיקו מן' שמשמעו בארמית: הוציאו את הממתקים. כלומר להוציא את ה'אפיקומן' ממקום מסתורו.
יש לאכול מן האפיקומן 'כזית' אחד לפחות, והמהדרים אוכלים שני 'כזיתים'. האחד – זכר לקרבן הפסח, והשני – זכר למצה שהיו אוכלים עם הקרבן בזמן בית- המקדש. יש לסיים את אכילת האפיקומן לא יאוחר מחצות הלילה.
