בגל הטרור הנוכחי אנחנו שומעים הרבה את המינוח 'מפַגֵע יחיד'. מומחי ביטחון ופרשנים מדקלמים שוב ושוב את הססמה: "אין פתרון למפגע יחיד". לכאורה הם צודקים. כוחות הביטחון יכולים לאתר התארגנויות, לעקוב אחרי חוליות, אבל אי-אפשר לדעת מה יעבור בראשו של אדם יחיד.
לא, הם אינם צודקים. יש כאן תפיסה שגויה מן היסוד. הכלל הזה נכון בהתמודדות עם פשיעה רגילה. שם זו פעולה של יחידים, וקשה למנוע אותה. לעומת זה, הטרור הערבי אולי מבוצע בפועל על-ידי יחידים, אבל הוא מוּנע על-ידי הקולקטיב. כל עוד אנו משאירים את המנוע על כנו, תמיד יימצאו המתנדבים שיקומו לשרת אותו.
אנחנו מתעקשים לעצום עיניים מול המנוע ולחפש את המחבל היחיד, ומובן שזו משימה חסרת תוחלת. אנחנו רודפים אחרי היתוש היחיד, אך מאפשרים לביצה להצמיח עוד ועוד יתושים.
לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין את האבסורד הזה. כולנו רואים את ההסתה, את הפרסומים הרשמיים, את האדרת המחבלים, את קריאת הכיכרות על שמם, את הכספים הנדיבים המוענקים להם, ואת התמיכה העממית הרחבה במרצחים.
אותה רוח גבית לטרור נישאת מכיוון נבחרי הציבור בקרב ערביי ישראל. הם פועלים בגלוי כנגד המדינה שמשלמת את משכורותיהם השמנות ומעניקה להם במה בבית הנבחרים שלה. ההסתה הפרועה שלהם וההזדהות הקבועה עם ארגוני הטרור מלבות את היצרים, מטפחות שנאה כלפי העם היהודי, ומעבירות מסר ברור לצעירים. אין הם צריכים לקרוא בפירוש לעשיית פיגועים (ולעיתים אין הם מתאפקים אף מכך). הרוח הכללית ברורה לגמרי.
הדרך היחידה לעצור את גלגלי המנוע הזה היא לגרום לקולקטיב להבין שהטרור פוגע בו. כל עוד אין הם משלמים מחיר על ההסתה ועל התמיכה בטרור, למה יבלמו אותו? אבל ברגע שישלמו מחיר – והוא צריך להיות כבד וכואב – הם יעבירו לאנשיהם את המסר מהר מאוד.
המדינה חייבת להעמיד את ערביי ישראל מול הברירה: מה הם מעדיפים, לטפח שנאה ועוינות למדינה (שבה הם חיים טוב יותר לאין ערוך מאחיהם בכל המזרח התיכון) ולעם היהודי, או להיות חלק ממנה? המציאות הקיימת, שבה הם תובעים ומקבלים ללא הרף עוד ועוד, ובה בעת מגבירים את עוצמת השנאה – אינה יכולה להימשך.
נכון, לא כולם תומכי טרור, ויש רבים מערביי ישראל המעוניינים לחיות חיים שלווים כאזרחי המדינה. וזו בדיוק הנקודה: אנחנו צריכים לגרום להם להשמיע את קולם, להתעמת עם המסיתים, להסביר לבני עמם שדרך זו ממיטה עליהם אסון. אנחנו צריכים לעזור להם, ובה בעת להכות במחוללי הטרור בכל הכוח.
בימים האחרונים מסתמן שינוי מגמה שנגרם מגביית מחיר מהקולקטיב – מחיר כלכלי. יהודים מדירים את רגליהם מאזורים ערביים ומעסקים בבעלות ערבית, וחוששים להעסיק ערבים בשיפוצים. פתאום נשמעים קולות אחרים. פתאום הציבור הערבי מבין שדקירות הסכינים מכאיבות גם לו. כללי המשחק האלה חייבים להיות ברורים ועקביים, והתוצאות יבואו מהר מאוד, בעזרת השם.
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון השבועי 'שיחת השבוע'.
