ראשית אני שולחת לך את תנחומי והשתתפותי הכנה בכאב ובחיסרון הגדול.
אובדן של אדם קרוב, הוא אחד מהחוויות הקשות שחווה האדם בחייו. הפרידה מאדם יקר, פרידה שאין ממנה דרך חזרה, זו חוויה של כאב, געגוע וקושי. עוד יותר מכך כאשר זה מתרחש בצורה פתאומית, אכזרית ולא צפויה. הכאב, הבלבול, הקושי וחוסר האונים, יכולים להיות גדולים מנשוא.
שאלות שונות של- למה דווקא הוא? או למה בכלל? ואיך זה ייתכן? ומה אפשר היה לעשות? ואולי ניתן היה למנוע? עלולות להטריד את מנוחת הנפש.
חווית המוות מחדדת את חוסר האונים וחוסר השליטה שלנו בדרך ניהול העולם. האדם האהוב איננו, ואין לנו דרך להשיבו. אנו יודעים ומאמינים כי "נסתרות דרכי ה’". קשה למצוא תשובות לשאלות הלמה. אנו הקטנים, לא מסוגלים לקלוט את דרכי הנהגת ה’ בעולם. וזה בהחלט לא פשוט.
דרכי ההתמודדות עם אובדן הן רחבות ושונות מאדם לאדם. אך כמו שכתבת, נראה כי מוכרחים למצוא את הדרך להתמודד. עם כל הכאב הגדול, המשפחה שלך זקוקה לך. ואת זקוקה לכוחות שלך בחזרה.
ראשית, נראה שישנה חשיבות לתת מקום לכאב. בפשטות. לבכות, לכאוב, לספר. להתגעגע. הנפש זקוקה לבטא את החסר, לפרוק ולשחרר שוב ושוב.
עם זאת, ישנו שלב נוסף, שבו אנו רוצים לנתב את הכאב לצמיחה. לגדול ממנו ולנסות שלא להישאב אל תוך החיסרון בלבד. החיים, כמו שכתבת, מחכים לנו בחזרה.
אחת הדרכים לנתב את הכאב היא להנציח את האדם האהוב בחיינו. וכלל שההנצחה נעשית בצורה המשמעותית עבורנו, כך היא יותר מנחמת ומרפאה. איזו תכונה למשל את מעריכה בבן דודך? מה ניתן ללמוד ממנו ומדרכו? הייתי מציעה לך לכתוב לעצמך נקודות או תכונות שאת לומדת ממנו ומאישיותו. כתיבה מסוג זה היא כבר סוג של הנצחה.
לאחר מכן אפשר לחשוב כיצד לוקחים את הדברים שרשמת למקום של עשיה בפועל. למשל להנהיג מנהג חדש בבית לזכרו, או לקחת את אחת התכונות שכתבת ולשלב אותה בחייך.
הנצחה מסוג זה מנחמת, כיוון שהיא מעניקה את התחושה, שאיננו שוכחים. בן דודך האהוב ממשיך להיות איתך. את ממשיכה את דרכו. ומוסיפה טוב לעולם ולעצמך לעילוי נשמתו.
נוסף לכך, דווקא בתקופה זו, יש חשיבות להיפגש עם המשפחה ולקבל כוח דרך אלו שחווים את הקושי שלך. השיח המשותף, הדיבורים עליו והתמיכה המשפחתית יכלים לחזק את התחושה שאינך לבד. כמו כן, במפגש עצמו כדאי לשלב עשיה, לימוד או כל דבר משמעותי אחר לזכרו. נפש האדם מתעצמת מתוך חווית המשמעות.
לקראת לסיכום חשוב להדגיש, כי ההתמודדות עם אבל ואובדן היא ההתמודדות תהליכית ומשתנה. לעיתים קמים, מתקדמים, ושוב נופלים, ושוב קמים. שלבי האבל בנפשנו הם עמוקים ולא תמיד קלים. העיקר הוא לתת לעצמך את הזמן והסבלנות.
כמו כן, לזכור ולהזכיר לעצמך שוב ושוב, כי הקב"ה איתך. בורא עולם נתן לך ולמשפחתך את הניסיון הקשה, והוא זה שמחבק עוטף, ומאמין בכם ובכוחם גם כעת.
עם זאת, ובמידת הצורך חשוב להיעזר. אם זה בעזרה נפשית של הקשבה, הכלה ועידוד. ואם זה בעזרה פיזית בימים בהם הנפש והגוף חלשים.
.
ובאופן כללי, אין ספק כי המציאות הקשה שאנו נמצאים בה כבר חודשים ארוכים, היא אות ותמרור לכולנו, להתעורר לתפילה וזעקה. כשם שזעקו עם ישראל לפני יציאת מצרים: "ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים" (שמות כג). שנזכה גם אנו שתעלה שוועתנו, ומהרה ישמע בארצנו קול שופרו של משיח.
שולחת לך כוח ואהבה,
אודליה.
