"משנכנס אדר מרבים בשמחה". באם נדייק בלשון: "מרבים בשמחה", נבין, ששמחה זו צריכה להיות תמיד גם במשך כל ימי השנה, אלא, שבחודש אדר מרבים ומוסיפים באותה שמחה.
מה המיוחד בשמחה? למה מצוה גדולה להיות השמחה תמיד? ואם זה לא בא לי?..
ה’שמחה’ היא חלק ועיקר בעבודת ה’, כנאמר: "עבדו את ה’ שמחה", והיא אחד מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים היהודית.
נשיאי התנועה החסידית, הדגישו תמיד את חשיבות השמחה, והפצירו בחסידיהם להתאמץ ולמחות כל עקבות של עצבות ודכאון. הבעל שם טוב היה אומר: שלפעמים, כאשר היצר הרע מנסה לפתות אדם לבצע חטא, לא אכפת לו כל כך החטא עצמו, או לא, מה שמעניין אותו הוא, שלאחר החטא יכנס האדם לדכאון, והעצבות תגבר עליו. במילים אחרות: העצבות שבאה בעקבות החטא יכולה לגרום נזק רוחני גדול יותר מאשר החטא עצמו.
הנזק שבעצבות מול הרווח שבשמחה
שורש הדגש על השמחה מצוי בתורת הקבלה. ברוח זו מבואר על כך את דברי התורה בנוגע לעונשים הכבדים ביותר שיבואו "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה וטוב לבב". יש מפרשים המבארים שכוונת הפסוק היא שהעונשים יבואו בגלל שבני אדם לא עבדו את ה’ בעת שהיה להם כל טוב. אולם האריז"ל מבאר כי יש להבין את הפסוק כפשוטו. מהי הסיבה שבגללה נענשו? כי עבודת ה’ שלהם היתה מחוסרת שמחה, ולכן היו חסרים להם גם חיות, ומרץ ואותה התחברות לה’, שהשמחה מעניקה לעבודת האדם. כאשר האדם מדוכא או עצוב, המרץ עוזב אותו; הוא נחלש, והדבר מאפשר ליצר הרע להתגבר עליו. נתאר זאת על ידי דימוי: כאשר שני אנשים נאבקים זה בזה, כמובן שהחזק יגבר על החלש ממנו. אך אם אותו אדם חזק, חזק הוא רק בגופו ואילו ברוחו הוא מדוכא וחסר חיות; ולעומתו, החלש – מלא מרץ וחיות, כמובן שהחלש הזה יגבר על החזק.
על פי אותו דימוי: כאשר אדם שמח ומלא מרץ, יש ביכולתו להתגבר על היצר הרע, ואילו כאשר הוא עצוב – המרץ עוזב אותו, ואז, גם אם הוא אדם רוחני מאד, עלול יצרו להשתלט עליו ולנצחו בקלות.
אמונה בהשגחה פרטית
אכן, הגענו להבנה, שהשמחה היא בסיס מרכזי בעבודת ה’ ובמלחמת היצר, והרי כל אדם חפץ ודאי בשמחה ולא בעצב. השאלה, אם כן, מהו הגורם והסיבה שיביאו אותנו לידי שמחה ?! התשובה היא: מודעות והבנה!
על האדם להיות מודע כי כוח החיים, ועצם וקיום של העולם כולו, תלויים לגמרי בה’, החסידות מלמדת ש"בכל עת ובכל רגע מתהווים כל הברואים יש מאין. מחכמתו יתברך המחיה את הכל". כל מרכיב בבריאה מאוחד באחדות גמורה עם ה’; ללא הכוח האלוקי המחיה, שום דבר אינו יכול להתקיים.
הדבר מוביל אותנו להבנת ההשגחה הפרטית. כל דבר שמתרחש, לא רק עם בני אדם, אלא אף עם עצמים דוממים, בא כתוצאה ישירה מרצון ה’; ולא רק שכל עצם בעולמנו קיים בזכות החיות האלוקית שבו, אלא גם כל מאורע המתרחש בעולם, בא בגלל שה’ הביא להתרחשותו.
המודעות לרעיונות אלה מביאה את האדם היישר לשמחה: אדם המכיר בעובדה שכל מה שקורה עמו, נשלט על ידי ה’, והוא נתון כולו בידיו יתברך, בוודאי יהיה שמח.
הכל לטובה, ניתן לשמוח!
כיון שההשגחה הפרטית שולטת בכל דבר, האדם אינו צריך, אף פעם, לראות את עצמו כקרבן של נסיבות. כל מה שקורה עמו, נקבע מלמעלה לשם תכלית מסוימת, שהיא בסופו של דבר, לטובת האדם עצמו. הענין הוא רק שישנם שני סוגים של טוב, הטוב הנראה והגלוי לעיניים, והטוב המסתתר מאחורי הסוואה.
נראה כי הדבר נוגע לכולנו, מפני שכל אחד מאתנו נתקל במצבים מעציבים, ועם זאת, זמן קצר אחרי זה, אנו רואים ש"ה’ חשבה לטובה".
ואם אמורים הדברים בנוגע לכל ימי השנה, הרי שנוגע לחודש אדר נצטווינו: "להרבות בשמחה", וזאת כיוון שנס פורים שאירע בחודש זה, פרץ את כל גדרי טבע הבריאה, ועל כן נדרש גם מאתנו לפרוץ ולהשתחרר מהמיצרים האישיים ולהיות בשמחה אמיתית, שמחה מהווה גם הכנה לשמחה השלימה בבוא הגאולה.
