אדם עולה על המשקל ושוקל את עצמו. אשתו רואה שהוא מנסה ככל יכולתו להכניס את הבטן.
אשתו אומרת לו: "אתה יודע שלמשקל זה לא משנה עם הבטן שלך בפנים או בחוץ, אתה לא תוריד על ידי זה אפילו לא גרם אחד פחות"…
רוטן הבעל: "אוף! אני מכניס את הבטן בגלל סיבה אחרת. כדי להצליח לראות מה כתוב על הצג של המשקל למטה"…
– – – –
לפעמים אנחנו עושים דברים שפוגעים לנו בבריאות. כמו אכילת יתר, עישון וכדומה. דעו לכם שמבחינה הלכתית זה יכול להיות קצת בעייתי.
אבל כדי להבין את הבעיה בכך, בואו נתקדם צעד קדימה. אדם שלא עלינו חלה במחלה ממארת וסובל קשות מהטיפולים. הוא יכול להגיע למסקנה שזהו, נמאס לי מהחיים. האם באמת מותר לאדם להחליט בעצמו על גורל גופו? האם מותר לו לומר: "הרי הגוף שלי הוא שלי בלבד, וזכותי המלאה להחליט מתי אני רוצה לסיים את חיי"…?!
תובנה עמוקה המשליכה על הנושא הזה נמצאת בפרשת השבוע. בפרשת השבוע כתוב "על פי שניים עדיים או שלשה עדים יומת המת".
אדם ביצע רצח. מגיעים עדים ומעידים בפני הסנהדרין שהוא רצח. רק במקרה כזה יכולים הדיינים לגזור עליו עונש מוות.
מסיקים מכך חז"ל שאם אדם מגיע ומודה בפניהם "אני רצחתי", לא הורגים אותו על סמך הודאתו. וגם לא מענישים אותו במלקות. היות ואין כאן עדים.
לעומת זאת, עם אדם מודה שהוא חייב ממון, כסף, לאדם אחר. במקרה זה, "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", הודאתו שווה כעדות של 100 עדים והוא אכן מתחייב לשלם.
אומר הרמב"ם שההבדל הזה בין עדויות האדם על עצמו הוא "גזירת הכתוב", כך הקב"ה החליט. אבל המפרשים מסבירים שיש בזה גם הגיון.
כתוב "לה’ הארץ ומלואה". הכל בעולמנו שייך לקב"ה. אבל את הממון הוא נתן לאדם שיהיה ברשותו, והוא יכול להחליט בעצמו באופן מלא מה לעשות עם רכושו. לעומת זאת את גוף האדם, הוא לא נתן לו. זה רק פיקדון אצלו.
לכן, כשמדובר בעניין כמו עונש מוות או עונש מלקות שזה פוגע בגוף, זה לא שייך לו, זה שייך רק לבורא העולם. לכן אין לו רשות להחליט האם לפגוע בגופו, כיון שגופו ונפשו של האדם, אינם בבעלותו.
זה ההסבר למה האדם לא יכול להביא על עצמו עונש מוות, או עונש גופני אחר.
– – – –
למרות שממונו של אדם שייך לו, עדיין צריך האדם לזכור שהכל מלמעלה, בסופו של דבר הקב"ה מנהל את הכל כרצונו.
מספרים על חסיד גדול של אדמו"ר הזקן בעל ה’תניא’, בשם רבי בנימין קלצקר שהיה סוחר גדול שגלגל במסחרו סכומים עצומים.
ישב הוא יום אחד ועבר על המאזן. סכומים גדולים מופיעים על הדף, אבל כשהוא מגיע לשורה האחרונה, אחרי המילים ’סך הכל’, הוא כותב "אין עוד מלבדו"…
זו היתה התחושה האמיתית שלו, שגם בשעה שהוא עסוק בעסקים ומנהל את החשבונות- "אין עוד מלבדו".
המרוויח הגדול מִזְּכִירַת העובדה ש’אין עוד מלבדו’ הוא האדם עצמו. כשאנחנו זוכרים שהכל מלמעלה, החיים שלנו נטולי דאגות. אנחנו אכן עושים את המיטב ואת המירב כדי להצליח, אבל לדאוג? למה לדאוג? הרי הכל תלוי בו, ורק בו!
הסירו דאגה מלבכם! זכרו שאין עוד מלבדו!
שבת שלום ומבורך
הרב נח סוליש
