מיום ליום הלכו והתמעטו הלקוחות בחנות הירקות של מושקה הירקן בכפר נידח אי שם ברוסיה.
הוא ניגש לזקן הכפר ושואל אותו, "מה אני עושה"?
עונה לו החכם. "כמו בכל דבר בחיים, אתה חייב גם בחנות- להתחדש ולהתרענן"!
עולה לו רעיון: למחרת מושקה ניגש לחנות, שלט ענק בכניסה, "הפירות והירקות מארץ ישראל"…
ארץ ישראל?!
רואים הלקוחות. לא רק היהודים, גם הנוצרים. גם הם הרי מאמינים בקדושתה של ארץ ישראל. ובאמת, בבת אחת המכירות הוכפלו ושולשו.
חולפת שנה. הוא הרי זוכר את דברי הזקן "חייבים להתחדש".
מה עושים?
שלט חדש- "הפירות והירקות מירושלים". ושוב פעם המכירות הוכפלו.
בשנה השלישית אותה דילמה, איך מתחדשים?
הפעם הוא חוזר מאושר עם שלט בולט יותר- "הפירות והירקות מבית המקדש"…
למחרת הוא בהלם, כשהוא מגלה שאף אחד לא קונה!
הוא רץ לזקן הכפר, מה עושים?
שואל אותו הזקן "מגיעים לקוחות לחנות"?
"כן, מגיעים בהמוניהם".
"ומה הם עושים"?
עונה הירקן: "כל אחד לוקח תפוח או עגבניה, נותן לו נשיקה ומחזיר חזרה למדף"…
– – – –
בית המקדש, היה תמיד משאת הנפש של עם ישראל.
המקום הקדוש ביותר בבית המקדש היה קודש הקודשים.
מה היה בקודש הקודשים?
בפרשת השבוע מסופר: "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר, עד תומם. ויצו משה את הלויים, נושאי ארון ברית ה’ לאמור. לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו, מצד ארון ברית ה’ אלוקיכם, והיה שם בך, לעד".
בתוך קודש הקודשים, היה את ארון הברית שבתוכו היו הלוחות. וגם ספר התורה שכתב משה רבינו.
ישנו מחלוקת איפה ספר התורה היה, בתוך הארון ממש לצד לוחות הברית, או במדף, מחוץ לארון לצידו.
קודש הקודשים, היה המקום המקודש ביותר ביקום. מקום רוחני בצורה של ניתן להבין. זה התבטא בדוגמא הבאה:
"מקום הארון אינו מן המידה". הרוחב של קודש הקודשים היה עשרים אמה, בערך 10 מטר. אם היינו מודדים מקיר אחד עד הארון, היינו מגלים שזה עשר אמות. מודדים מהקיר השני עד הארון, שוב פעם היינו מגיעים לעשר אמות. בדיוק אותם עשרים אמות של כל רוחב קודש הקודשים. ארון הברית גם הוא הרי תפס מקום- "אמתיים וחצי אורכו". אבל במדידה זה לא נמדד!
זו היתה דוגמא לרוחניות הנפלאה של קודש הקודשים.
– – – –
אם כך, מה הקשר של ספר התורה לשם?
נכון זה דברי תורה. אבל כתובים על קלף, בדיו, דברים פיזיים, גשמיים.
מה הקשר שלהם לקודש הקודשים?
זו בדיוק הנקודה. מה המטרה של קודש הקודשים? לא כדי שהקדושה והרוחניות תישאר שם. אלא שהם יפרצו משם יצאו וישפיעו על העולם כולו.
לקחת את העור של הבהמה, לעבד את הקלף, לכתוב עם הדיו הפשוט עליו, ואותו להפוך לדבר קדוש.
ככה זה בכל מצווה שאנחנו עושים. לוקחים את הדבר הגשמי, ומעלים אותו לקדושה. כשאנחנו לוקחים את הלולב והאתרוג ומברכים אליהם. או לוקחים קרשים וענפי עץ, ובונים איתם סוכה. אנחנו מקדשים את העולם הפיזי והגשמי והופכים אותו לדבר קדוש ורוחני.
אותו דבר גם בראש השנה, ובשבוע הקרוב ביום כיפור. בשעת התפילה אנחנו נמצאים בשיא ההתעוררות והקדושה. אבל לא זה העיקר.
העיקר זה כשאנחנו רותמים את הכוחות וההתעוררות שקיבלנו, מיישמים אותם בחיי היום-יום ומורידים את זה לעולם הזה, למחרת.
שבת שלום ומבורך
וגמר חתימה טובה
הרב נח סוליש
