קטונתי מכל החסדים..

יעקב אבינו חושש מפניו של עשיו, והוא מתפלל אל הקב"ה שיציל אותו. הוא פותח במילים "קטונתי מכל החסדים... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". - תובנות מהפרשה עם הרב נח סוליש

בחור מובחר, "כליל השלימות" – חכם, נאה, ובן למשפחה עשירה, מגיע לגיל השידוכים.

הבחור, שהיה מודע לאיכויות שלו, "הרים את האף", וכל שידוך שהציעו לו הוא פסל על הסף. הראשונה לא מספיק חכמה בשבילו, השניה לא מספיק נאה עבורו, וכן הלאה…

חולפות להן השנים, והאמא המודאגת מאוד שולחת את האבא המודאג מאוד אף הוא, להתייעץ בראש הישיבה של הבן.

"מה עושים? הצענו לו כבר את כל הבחורות מכל האזור והוא מסרב. בקצב הזה שערות ראשו ילבינו, והוא יישאר רווק… "

מייעץ לו ראש הישיבה לשלוח את הבן ללמוד "בנובהרדוק" (ישיבה מפורסמת, בעיירה הליטאית נובהרדוק של לפני מאה שנה, בה השקיעו רבניה רבות בלימוד ספרי המוסר ובהקניית "ענווה" לתלמידיה, בנוסף ללימודי התורה המקובלים בכל הישיבות).

וכך, לאחר שנתיים בהן ישב בחורנו החביב בנובהרדוק והגה בתורה ובספרי המוסר, הוא חזר הביתה.

השדכנים, הרי כבר הציעו לו את כל מרכולתם בעבר, וכך חיים השדכן 'נאלץ' להציע לו, שוב, את אחת הבנות מהסיבוב הקודם.

עונה לו הבחור: "אם לפני שנתיים היא לא היתה מספיק טובה בשבילי, אז עכשיו, שאני גם "עניו", ודאי וודאי שלא…"

– – – –

יעקב אבינו חושש מפניו של עשיו, והוא מתפלל אל הקב"ה שיציל אותו.

הוא פותח במילים "קטונתי מכל החסדים… כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות".

המדרש מסביר פסוק זה בשני אופנים:

הראשון – כשעברתי את הירדן הייתי דלפון גמור, כשהרכוש היחיד שהיה לי היה המקל הזה.

השני – "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן", עם המקל הוא חצה את נהר הירדן, כמו משה רבינו בים סוף!

שני הפירושים מנוגדים לחלוטין. בראשון יעקב אבינו נמצא בתחתית, עני ואביון ללא כלום. השני לעומתו מבטא את עוצמתו הכבירה של יעקב, עד כדי כך שהוא בקע את הנהר במקלו. היות ושני הפירושים הם על אותה מילה בתורה, אומר הרבי שבוודאי יש קשר פנימי ביניהם.

זוהי מעלתו המיוחדת של יעקב. וכפי שנאמר בתהילים "משפט וצדקה ביעקב, אתה עשית."

אדם רגיל מבקש את בקשתו מהקב"ה כ'צדקה', היות ולפי שורת הדין, לא בטוח שהוא ראוי לקבל את משאלתו.

לעומתו הצדיק יכול לבקש את בקשותיו כ'משפט', היות והוא זכאי לכך בזכות מעשיו הטובים.

שלמותו של יעקב באה לידי ביטוי במילה "במקלי". למרות השלמות הרוחנית אליה הגיע, עד כדי יכולתו לחצות את הירדן באבחת מקל, הוא עדיין, היה ונותר, עניו, כבפירוש הראשון, שכל מה שיש לי זה, בעצם, רק מקל.

– – – –

"מעשה אבות סימן לבנים". למרות שאנחנו רחוקים מאוד מדרגתו של יעקב, בכל זאת זה שייך גם אלינו.

מצד אחד, עלינו להתנהג בענווה כלפי הזולת. אבל מצד שני, יחד עם זאת, אנו חייבים להאמין ביכולותינו, ולדעת ש"יגעת ומצאת – תאמין".

עלינו להאמין שבאמת – "השמים הם הגבול", ואין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות, ולהצליח בו. זה תלוי אך ורק במאמץ, יזע ועבודה שנשקיע בעניין, עד שנצליח.

– – – –

פרשת וישלח נקראת כמעט תמיד צמוד לי"ט כסלו, חג גאולתו של אדמו"ר הזקן בעל התניא.

אחד החידושים הנפלאים בספר התניא, עוסק בכך שֶׁשִּׁפְלוּת וענווה אינן סותרות לידיעה וההכרה אודות כשרון ויכולת הצלחה, וההערכה העצמית הנובעת מכך. אדרבה, צריך לדעת למה אתה מסוגל, וזה עצמו יגרום שתצליח יותר ויותר. בטחון עצמי, ואמונה בעצמך הם המפתח להצלחה. אבל למרות זאת עליך להישאר עניו.

העניו יודע שכישרונו אינו שלו, אלא כל כולו מאת הבורא. ייתכן שאם חברו היה מקבל את אותם כישרונות וגדל באותה סביבה, ועם אותו חינוך – הוא היה מצליח הרבה יותר.

לכן אין לך מה להתגאות, במה, שבעצם, לא שלך.

שבת שלום ומבורך, וחג גאולה שמח!

הרב נח סוליש