את הסיפור הזה קראתי השבוע בפעם הראשונה בחיי.
סבי ז"ל פגש בסוף שנות החמישים באחד המניינים המחתרתיים בצרנוביץ' ידיד יהודי, שהחל לומר קדיש יתום. היה הוא מאלה 'שאפשר לסמוך עליהם', שהרי אם לא כן, לא היה מוזמן למניין מחתרתי. לשאלת סבי האם מי מהוריו נפטר לאחרונה, השיב תשובה מפתיעה ביותר:
"שני בנים לי, שניהם לא הולכים בדרך בה הייתי רוצה שילכו. ברור לי, שכשיגיע זמני להיפרד מהעולם הם לא יגידו אחרי קדיש. אז חשבתי ומצאתי פתרון, אני אומר קדיש על עצמי מראש…".
אתם מבינים? האיש אומר קדיש יתום על עצמו. אח כמה יופי, תמימות וטוהר טמונים במעשה הזה.
אבל הסבא שלי לא אהב את הרעיון ואמר לו כך: במקום להתעסק בפרידה ובקדיש, במוות ובעצב, עסוק בחיים. הקהילה המחתרתית זקוקה נואשות למקווה כדי לקיים חיים יהודיים, תן את כל מה שיש לך בגוף, בנפש ובממון כדי להקים את המקווה ובכך תהיה שותף לעשיה של שמחה ושל תקוה, של חיים ושל אור. כך הוא אכן עשה, חדל לומר על עצמו קדיש ונתן את כל כולו למען המקווה המחתרתי.
"מען דארף זיך צוהערן וואס די ליכטלאך דערציילען" – צריך לשמוע, להתבונן מה נרות אלה מספרים, כך אמרו אדמו"רי חב"ד על נרות החנוכה. אנו לא חוגגים את העבר בלבד, לא רק את נצחון המכבים ונס פך השמן בשנת ג' תקצ"ו – 165 לפני הספירה, חג החנוכה חייב להיות אקטואלי ובעל מסר ומשמעות לשנת ה'תשע"ט – 2018.
אז מה הם באמת מספרים לנו נרות החנוכה? אם אצטרך להגדיר את חג החנוכה במילה אחת, זו תהיה המילה 'חיים'. ואם במשפט שלם, הרי שחנוכה הוא חג שמגלה ומדגיש עתיד מאיר הטמון בהווה חשוך.
עלינו להרים את הראש ולחפש את החיים והתקווה, השמחה והאור בכל מצב. הסבא שלי חי בזמן ובמקום שהחשיכה והעלטה שלטה בהם, ובכל זאת הצליח להביא אור, חיים, תקווה ושמחה לאדם שכבר אמר על עצמו קדיש.
חג חנוכה שמח ומאיר לכולנו.
