מוחמד וסעיד הם שני קבצנים. הם עובדים בלונדון בשני רחובות מקבילים.
מוחמד מצליח לקבץ בקושי, כל יום, שתים-שלוש ליש"ט. לעומתו סעיד מביא כל יום הביתה מזוודה מלאה שטרות של עשר ליש"ט. למוחמד יש זוג מכנסים עם חורים, לעומתו לסעיד יש מכונית מרצדס, קוטג' ארבע קומות בלי משכנתא, והרבה הרבה כסף.
יום אחד, מוחמד שואל את סעיד: "אני הרי עובד קשה כמוך, אז איך זה שאתה מצליח לקבץ כל כך הרבה נדבות, יותר ממני?
עונה סעיד למוחמד: "תראה לי מה כתוב בשלט שלך?"
מוחמד שולף מהתיק את השלט – 'אין לי עבודה, ויש לי אשה ושמונה ילדים לפרנס'.
"זה מה שכתוב לך?" מגחך סעיד, "מה הפלא שאתה כזה דלפון ומצליח לקבץ רק שתיים-שלש ליש"ט ליום?!".
"אז מה כתוב בשלט שלך?" שואל מוחמד.
סעיד מראה לו – "חסרים לי רק עוד עשר ליש"ט כדי לחזור לפקיסטאן" …
– – – –
כולנו יודעים על מעלתה הגדולה של מצוות צדקה, אבל לפעמים כשאנחנו נותנים מטבע לעני, אנחנו חושבים לעצמנו, מה כל כך מיוחד במצווה הנפלאה הזו?
את הערך של נתינת מטבע, אנחנו מגלים בפרשת השבוע. "ונתנו איש כופר נפשו… מחצית השקל תרומה לה'… לכפר על נפשותיכם".
מספר המדרש: כשמשה שמע שהנתינה היא "(ונתנו איש) כפר נפשו", הוא לא הצליח להבין – איך מטבע יכול לכפר על האדם ולהציל את נפשו?
זאת באה התורה ומסבירה: "זה יתנו". אומר המדרש: "הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש". האש מסמלת את קדושת הנשמה. "נר ה' נשמת אדם". כאשר אדם נותן ולו מטבע קטנה, אבל הוא עושה את זה מכל הלב בהתלהבות אמיתית ובשמחה, אז הוא יכול לקנות בזה את החיים שלו!
לא סכום הכסף הוא זה שמשפיע, אלא הצורה שבה הוא נותן. לא ה'כמה', אלא ה'איך'.
כשבני ישראל נתנו את נדבת 'מחצית השקל' הם נתנו אותה מכל הלב, וזה מה שכיפר על הנפש שלהם.
– – – –
אדם יכול לתת סכומים עצומים לצדקה, אבל בצורה קרה ובלי התלהבות, מתוך חוסר ברירה. <כדי לשלוח את המהגר המטרידן בחזרה לפקיסטן למשל… 🙂 >
לעומתו יכול לתת אדם אחר סכום קטן בהרבה, אבל בהתלהבות ובשמחה, באמת כדי לעזור לאותו נזקק.
מסתבר שעבור הבורא ההתלהבות הזו שווה יותר מהמיליונים של השני. המאמץ הפנימי, הנתינה הנפשית, חשובה הרבה יותר מהסכום הכספי.
– – – –
פעם אחת הגיע אל הרבי מליובאוויטש ליחידות, איש עסקים גדול ורצה לתת תרומה נכבדה לרבי. הוא התלבט איזה סכום לתת. לאחר מחשבה, הוא פנה לרבי ואמר לו "רבי, אתן לך מה שתרצה".
במתח הוא מחכה לשמוע את הסכום העצום שהרבי ינקוב… עונה לו הרבי "מה שאני רוצה, זה שתתן לי כל בוקר הנחת תפילין…"
לפעמים הרבה יותר קל לשלוף את הארנק ולרשום צ'יק, מאשר להתחייב נפשית גם בזמנים לחוצים להניח תפילין בכל מחיר.
גם בצדקה, לפעמים יותר קל לפתוח את הארנק ולתת מטבע, מאשר לתת חיוך ולהאיר פנים. יותר קל לגהץ כרטיס אשראי, מאשר לומר מילה טובה ומחממת.
לכן בפעם הבאה שניתן מטבע או שטר, נזכור לתת אותו עם 'אש' והתלהבות מבפנים! מכל הלב!
ולא צריך ללכת רחוק, גם אצלנו בבית; לאשה/בעל, לילדים – לתת חיוך אמיתי ואוהב ומילה טובה ומחממת מהלב, יגרמו להם אושר הרבה יותר ממתנה יקרה הניתנת בקרירות.
שבת שלום ומבורך!
הרב נח סוליש
