שבת בעיר זרה

"מאז נפטר אבי הצדיק לא זכיתי לראות סעודת שבת כזאת", אמרה האשה. "כששרתם את הזמירות, נזכרתי באבי ז"ל ולא יכולתי להתאפק מלבכות" ■ לפניכם סיפור על שליחות מסתורית של אדמו"ר הזקן לאחד מחסידיו.

אחד מחסידיו של האדמו"ר הזקן, בעל ה'תניא' (נפטר בכ"ד בטבת תקע"ג), היה סוחר גדול שהיה מרבה במסעות למדינות השכנות. הוא התגורר בעיר שקלוב ושמו היה ר' אלכסנדר סנדר. לפני שהיה יוצא למסע, היה נוהג לבקר אצל הרבי, ופעמים רבות היה הרבי מטיל עליו שליחויות שונות.

פעם אחת, כשבא אל הרבי וסיפר לו כי הוא עומד לנסוע בקרוב לגאליציה, העיר הרבי, כי ראוי היה שיבקר גם בעיר מסויימת. החסיד התפלא על הדברים: וכי מה לו בעיר זו? אך מניסיונו ידע, שעיניו של הרבי מרחיקות ראות, וכי יש כוונות נסתרות גם בהערות מסוג זה.

החסיד יצא למסעו, מלווה בעוזריו ומזכיריו, והגיע אל העיר שבשמה נקב הרבי. מכיוון שהיתה זו לו הפעם הראשונה ששהה בעיר, התעניין אצל אנשי המקום היכן יוכל להתאכסן ולאכול. מצב הדת בעיר לא היה מן המעולים. רוח ההשכלה עשתה שמות בהקפדה על דיני התורה. החסיד חיפש מקום שבו שומרים כשרות כראוי.

אנשי העיר ציינו לפניו, כי יש בית אחד, שבו יוכל לקבל אוכל כשר בתכלית. היה זה ביתו של רב גדול ומפורסם, אשר נפטר והניח בת משכילה ויראת-שמים. אותה בת היתה נשואה ליהודי תלמיד-חכם ומהדר במצוות, ואורחות-החיים בביתה נשמרו כבהיות הרב בחיים.

ר' אלכסנדר שלח שליח אל האישה, בשאלה אם תוכל לארח אותם ימים אחדים. בתחילה התנצלה האישה בכך שבעלה איננו בבית, מכיוון שנסע מן העיר לרגל עסקיו, אך כששמעה שהחסיד ופמלייתו מונים קרוב למניין אנשים, ניאותה לארחם בביתה.

הגיע יום השבת. אחרי התפילה באו החסיד ואנשיו אל הבית לערוך שם את סעודת השבת. עוזרי החסיד היו גם הם חסידים ואנשי מעשה, והסעודה התנהלה באווירה חסידית אמיתית. הם זימרו זמירות מושכות-לב, השמיעו דברי תורה וחסידות ופניהם קרנו מעונג השבת.

כל אותה עת היתה בעלת-הבית עסוקה בהגשת המאכלים אל השולחן. היא עשתה זאת בחדווה אמיתית, על שזכתה לקיים מצוות הכנסת-אורחים. בנה, אלחנן, בן השבע, ישב יחד עם האורחים, והביט כמהופנט במראה שלא הורגל לראותו. האשה באה ויצאה, ואחרי שסיימה להגיש את הארוחה, התיישבה בחדר הסמוך והביטה בחסידים השרים בדבקות.

ולפתע נשמע קול בכי מר. האורחים היפנו את מבטם, ונדהמו לראות את בעלת-הבית יושבת בחדר השני ומתייפחת בבכי קורע-לב. ר' אלכסנדר ניגש אליה וניסה לברר מה מעיק על לבה. האשה מחתה את דמעותיה והתנצלה על שבכייה הפר את שמחת השבת. תחילה התביישה לגלות מדוע בכתה, אך בעידודו של החסיד גילתה את הדבר.

"מאז נפטר אבי הצדיק לא זכיתי לראות סעודת שבת כזאת", אמרה האשה. "אף שבעלי ירא-שמים ותלמיד-חכם, הרוח הקרירה הנושבת כאן חדרה גם אלינו. מזמן לא ראיתי מחזה כזה של יהודים שיושבים יחד ושרים זמירות שבת מעומק לבם. כששרתם את הזמירות, נזכרתי באבי ז"ל ולא יכולתי להתאפק מלבכות".

ר' אלכסנדר עודד את רוחה וחזר אל השולחן. עוד שעה ארוכה ישבו החסידים ושרו זמירות שבת, כשהאשה צופה בהם בדמעות בעיניה.

כך עברה השבת, בשמחה ובנעימות. הילד אלחנן נצמד אל החסידים ולא עזבם אף לרגע. ניכר היה עליו כי נפשו הזכה נמשכת אל השירה הטהורה ואל השמחה הפנימית שהקרינו החסידים.

בצהרי השבת פנתה האשה אל החסיד, וביקשה לשוחח עמו. היא החלה להתעניין אצלו על מצב חינוך הילדים ברוסיה. הוא סיפר לה על ה'חדרים' ועל בתי-המדרש המלאים תורה, והיא התעניינה בכל פרט.

אחר-כך גילתה לו את סיבת התעניינותה: "זה זמן רב אני מוטרדת בשאלת חינוכו של בני הקטן. כאן נחקק עכשיו חוק חינוך-חובה מטעם הממשלה, שמחייב לשלוח את הילדים לבתי הספר הממלכתיים, ואני חוששת שמא יספוג בני את רוח ההשכלה הכפרנית ויאבד מיראת-השמים שלו".

החסיד השיב לה, כי ברוסיה אין חוק כזה וכי כל הורה רשאי לשלוח את ילדיו להתחנך כרצונו. "אם כן, אני מבקשת שתיקחו את בני אתכם ותמסרו אותו לידי מלמד טוב ברוסיה", אמרה האישה.

ר' אלכסנדר התפעל מעוז-רוחה של האשה, שמוכנה לשלוח את בנה הקטן למדינה אחרת כדי שיגדל יהודי ירא-שמים. אך עדיין חשש לעשות זאת בלי הסכמת הבעל.

"האם גם בעלך יסכים לכך?", שאל אותה.

"אל תחשוש", אמרה לו האישה, "פעמים רבות דיברנו על הבעיה, והוא ישמח לשמוע ששלחתי את אלחנן למקום-תורה".

ואכן, בהגיע היום שבו עזבה פמליית הסוחר את העיר, לקח ר' אלכסנדר את הילד, רשמו בדרכונו כבנו, והביאו עמו לרוסיה, לחצר הרבי. או-אז הבין את כוונתו של הרבי בהערתו, כי כדאי שיבקר באותה עיר.

הילד אלחנן גדל והיה לאיש. הוא נהיה חסיד מקושר בכל נימי נפשו לרבי, ובנו הוא החסיד ר' פרץ חן, אביה של משפחת הרבנים חן המפורסמת. והכול בזכות הערה 'תמימה' של הרבי…