מול פני הקודש

לפתע צלצל הטלפון בביתי. "המעלית נתקעה" אמרה. "כל החלונות בבית נעולים למעט אחד". היא עצרה רגע ואחר-כך הוסיפה: "בחדר הזה אמור להימצא עכשיו בעלי" • כמעט נפלתי ממרומי הסולם למראה המחזה המדהים: עיניו הפקוחות בערו כלפידים ופניו להטו באור שלא מן העולם-הזה • סיפור מרטיט לרגל יום הסתלקות הרבנית חי'ה מושקא ע"ה – אשת הרבי.

הכול קוראים לו ר' חסד, ורבים ממכריו אף סבורים שזהו שמו הפרטי, או כינוי שהוצמד לו עקב התמסרותו רבת-השנים למעשי צדקה וחסד. אבל למעשה, אין זה אלא ראשי-התיבות של שמו המלא – חנניה סיני דוד.

ר' חס"ד הלברשטאם הוא בן למשפחת האדמו"רים לבית צאנז, שדבק בבחרותו בחסידות חב"ד. הוא הגיע לחצר הרבי מליובאוויטש, ולימים אף שירת בקודש בביתו הפרטי של הרבי.

בתוקף תפקידו זה זכה להיות מן היחידים שהכירו מקרוב את הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, שהצטנעותה מעיני הציבור ובריחתה מכל סממן של כבוד ויוקרה, נשמרו על-ידה בקנאות בלתי-רגילה.

שמונה-עשרה שנים שירת ר' חס"ד בבית הרבי. כשנפטרה הרבנית, בכ"ב בשבט תשמ"ח, חש כמי שחרב עליו עולמו. נאמן לאופייה של הרבנית, מוסיף ר' חס"ד לשמור בלבו פנימה את כל הדברים שראה ושמע בבית הרבי. רק קילוח דק של מעשיות קטנות-גדולות דלף מפיו בימי האבל שלאחר הפטירה.

בין אלה נמצא סיפור מסעיר על אחד המאורעות הבלתי-נשכחים שאירעו לר' חס"ד במרוצת שנות שירותו. הסיפור מעביר רעד בגופו בכל פעם שפרטיו שבים ועולים בזיכרונו.

היה זה ערב אחד, אחרי שסיימתי את עבודתי וחזרתי הביתה, מספר ר' חס"ד. פתאום צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו נשמע קולה של הרבנית. כדרכה, התנצלה בעדינות רבה על שהיא מטריחה אותי, אך הסבירה כי היא מצויה במצב מיוחד, שבו לא יכלה להימנע מלפנות אלי.

היא דיברה איתי באמצעות מכשיר טלפון שהיה מותקן במעלית הפנימית שבתוך הבית, וסיפרה כי המעלית נתקעה בין קומת הקרקע לקומה העליונה. היא אמנם לחצה על כפתור האזעקה והצלצול נשמע היטב בכל הבית, שבו שהה באותו זמן הרבי, אך אין קול ואין עונה.

מיהרתי אל הבית. כשניסיתי לפתוח את הדלת במפתח שברשותי, התברר לי כי זו נעולה מבפנים. ניגשתי לטלפון ציבורי סמוך, התקשרתי אל הרבנית ושאלתי מה לעשות. היא הרהרה קלות ואמרה: "לא תהיה לך ברירה אלא לטפס על סולם ולחדור אל הבית מבעד החלון".

שאלתי, איזה חלון פתוח. הרבנית חשבה רגע וענתה: "כל החלונות בבית נעולים, חוץ מהחלון הפונה לחדר-השינה". היא עצרה רגע ואחר-כך הוסיפה: "בחדר הזה אמור להימצא עכשיו בעלי".

לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה וחרדה. אבל באין-ברירה, כמצווה ועומד, נטלתי סולם ארוך, הצבתי את ראשו סמוך לאדן החלון המואר, והתחלתי לטפס למעלה.

נדמה לי שאין צורך וגם אי-אפשר לתאר את הרגשתי באותם רגעים. שליבות הסולם נדמו בעיניי כאיון סופיות.

כשהגיע ראשי לגובה החלון, עבר רעד בכל גופי. קפאתי במקומי וניסיתי לאזור את כל תעצומות נפשי. במאמץ רב התרוממתי וניצבתי מול החלון. הוא לא היה נעול, אך היה סגור. דחפתי אותו קלות והוא נפתח לרווחה.

ואז עלה לעיניי מחזה מדהים ומאויים, שכמעט גרם לי למעוד ממרומי הסולם: הרבי ישב מול החלון שבו הופעתי.. עיניו היו פקוחות והביטו היישר ניכחן, העיניים בערו כלפידים ופניו להטו באור שלא מן העולם-הזה.

הרגשתי כאילו אחז בי שיתוק. פשוט לא הייתי מסוגל להניד אבר. אולם הבחנתי כי הופעתי הפתאומית לא הפריעה את הרבי. עיניו היו תקועות בחלל ומבטו עבר דרכי כאילו הייתי שקוף.
התעשתתי. כחיה נפחדת חמקתי מהר פנימה, ירדתי אל קומת המרתף וחילצתי את המעלית התקועה.

כשסיפרתי על כך לרבנית, עדיין הייתי נרעש ונרגש. אבל היא לא ראתה בדבר מאורע חריג. היא הניפה את ידה בתנועה שאמרה: רגילה אני בדברים מסוג זה.
ביקשתיה כי תתנצל בשמי לפני הרבי על 'פלישתי' ושתסביר לו מדוע עשיתי זאת, היא הבטיחה לעשות כן.

למחרת אמרה לי הרבנית כי הרבי כלל לא הבחין בכניסתי פנימה…

היא הכירה בתדהמתי, וכדי להרגיע את רוחי סיפרה לי סיפור, שהיה בו יותר מרמז למאורע שעבר עלי. היא סיפרה על משרת לא-חכם שהיה לאדמו"ר האמצעי נ"ע, אשר כשהיה רוצה להראות לאנשים דבר בלתי רגיל, היה מכניסם לחדרו של הרבי ומראה להם איך נראה הרבי ברגע של התפשטות הגשמיות.

בשעה כזאת, שבה הרבי היה שרוי בדבקות, היו עיניו של הרבי פקוחות אבל הוא לא ראה כלום ולא הרגיש בנעשה סביבו. המשרת היה פותח את דלת החדר לפני אורחיו, מסובב את הכיסא שעליו ישב הרבי כדי שהללו יוכלו לראות את פניו, ולאחר מכן היה משיבו למקומו. וכל זאת, מבלי שהרבי יבחין בכך.