השבוע נקרא בפרשת השבוע (אמור) את הציווי על ספירת העומר: "וספרתם .. לכם שבע שבתות (שבועות) תמימות…" ובהמשך הפסוקים נאמר – "תספרו חמישים יום".
לכאורה נשאלת השאלה: הרי בתחילה קראנו שיש לספור שבעה שבועות שהם 49 ימים ומדוע אחר-כך אומרת התורה – "תספרו 50 יום"?!
שאלה נוספת מתעוררת כאשר מעיינים בנוסח הספירה. בדרך כלל כשסופרים אומרים: ראשון, שני, שלישי וכו', אך בספירת העומר אנו סופרים "היום יום אחד, שנים, שלושה" וכו'. מדוע?
הטעם לספירת העומר
כאשר משה רבינו הביא את בשורת הגאולה לעם ישראל שהיה משעובד למצרים, מסר להם את דברי ה' על מטרת יציאתם: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה". בפשטות, היתה הספירה תוצאה מכמיהתם וציפייתם של בני ישראל ליום הגדול של מתן תורה.
אך היות ועם ישראל במשך מאות השנים שהשתקע במצרים, ירד גם במדרגותיו הרוחניות עד שהיה שקוע בתאוות מצרים, במנהגיהם והרגליהם הרעים – המכונים בשם: 'מ"ט שערי טומאה' – הרי שבכדי להיות זכאי ומוכן לקבלת התורה היתה דרושה לו עבודה רוחנית רבה. ימי הספירה שימשו כהזדמנות נאותה לכך.
כידוע שלכל אדם 7 מידות (חסד, גבורה ותפארת. נצח, הוד ויסוד. ומלכות.), מידות אלו מרכיבות למעשה את אישיותו הרגשית
של האדם. יש שהוא נוטה לאהבה ולנתינה לחבריו, זהו אדם ששלטת בו מידת ההסד. יש מי שנוטה להקפיד על אחרים ואף רוגז, שולטת בו בעיקר מידת הגבורה, וכן בשאר המידות . יתירה מזו: כל מידה כלולה משאר המידות (חסד שבגבורה, גבורה שבחסד וכך כל מידה בששת חברותיה). בימים אלו – בהם אנו עוסקים בזכוך המידות, או כפי שזה נקרא בהחסידות, "המשכת המוחין למידות" – יש להתאים את הרגשותנו אל השכל וההבנה.
ניקח לדונמא אדם שהוא איש-חסד בטבעו. מידת החסד היא מידה טובה מאוד, לאהוב את הזולת, לתת לאחרים וכו', אבל כשמידה זו עצמאית ובלתי נשלטת ע"י השכל היא עלולה להיות שלילית. לא אחת יש מצבים שבהם אסור להיות טוב, אסור
לתת. במצבים כאלה חייבים לומר "לא", כדי שלא יגרם נזק. אבל אדם שמידת ההסד שלו אינה נשלטת ע"י השכל לא יוכל לומר "לא" הוא ימשיך לתת ויקלקל במקום לתקן.
עליה מתמדת
יוצא איפוא שישנם 49 מידות פרטיות באדם, כמובא גם בתפילת "ריבונו של עולם" הנאמרת אחר ספירת העומר: שבזכות הספירה נוכל לתקן את אשר פגמנו בספירה… ובכל יום מוסיפים את המידה הקשורה לו (חסד שבהסד, גבורה שבחסד וכו'). בכל יום עלו בני-ישראל במדרגתם, מעוד תכונה שלילית המייצגת את אחד משערי הטומאה, ועלו למדרגת קדושה גבוהה יותר עד שלבסוף התעלו למ"ט שערי קדושה והיו מוכנים לקבלת התורה.
תהליך זה לא היה חד פעמי. הוא חוזר מדי שנה. בימים שבין פסח לשבועות אנו מיטהרים ומתעלים בסולם 'מ"ט שערי הקדושה' לקראת קבלת התורה בחג השבועות. וכפי שהסביר האדמו"ר הזקן – מיסד חסידות חב"ד – על יסוד ספרי קבלה, שהספירה היא מלשון "אבן ספיר" שענינה בהירות ואור. בכל יום מימי הספירה אנו מאירים ומזככים מידה אחת מהמידות שבלבנו וה' פותח לנו שער נוסף של אורה וקדושה.
שער ה-50: במתנה
בכך יובן מדוע איננו מוסיפים במספרים סידורים: "היום יום ראשון, שני" אלא: "יום אחד, יום שני" וכו'. ה"יום" רומז לשער של קדושה ואנו מציינים את מספר שערי הקדושה אליהם הגענו : אחד, שנים וכך הלאה. אולם ליכולתו של האדם יש גבול. ככל שיתאמץ יוכל להגיע רק ל-49 שערים, ואילו השער ה-50 ניתן לו כמתנה מלמעלה. לכן, בפועל אנו סופרים 49 ימים, בהתאם לצווי התורה "וספרתם. . שבע שבתות.." אך כיוון שלאחר מכן אנו מקבלים את השער ה-50, נאמר בתורה "תספרו תמישים יום".
