הבחור הצעיר יצא בצעדים מהירים ממשרד המנהל לכיוון דלת היציאה. בעוברו על פני הפתח שמע קול קורא לעברו: "הי, סר!". מופתע ומפוחד קמעא פנה לעבר הדובר: "כן, מה רצונך?" – מראה פניו של השומר הכושי המשווע לעזרה שכנע אותו לשים פעמיו חזרה לעבר החנות.
"יש לי ילד בגיל 4" – החל הלה שופך את לבו – "התפתחותו איטית והתנהגותו כתינוק שזה עתה נולד, הוא אינו מדבר ואף אינו הולך, גם לאכול איננו מסוגל ללא עזרה. אולי תוכל לעזור לי?".
היה זה בצהרי יום שישי, באחת משכונות ניו-יורק. המון העוברים ושבים זורם במרוצה ברחוב השוקק חיים . ביניהם דמות שונה ובולטת בנוף השכונתי: צבע העור לבן, את הלחיים העדינות מעטרת פלומת זקן צעירה, על הראש כובע שחור והוא לבוש חליפה כהה, על אף החום הכבד השורר בחוץ.
מדי פעם הוא נכנס לאחת החנויות וכולם מקבלים את פניו בחיוך ושביעות רצון. הוא פונה היישר אל בעל החנות ויחד הם מסתגרים במשרד המנהל, למשך זמן קצר, שבסופו רק בקושי רב הם נפרדים אחד מן השני.
ודאי כבר ניחשתם. זהו אחד מאותם בחורי החמד, שליחי הרבי מליובאוויטש, הפוקדים בכל יום שישי את חנויות היהודים ברחבי ניו-יורק. שיחה קולחת בענייני יהדות והנחת תפלין הם התפריט הקבוע בכל ביקור.
אירוע שבועי בלתי שגרתי שכזה עורר את סקרנותו של טוני, שומר החנות הכושי. למשמע שאלותיו הסקרניות תאר לו המנהל את גדלותו של ה'ראביי' הגדול, ששליחיו פזורים בכל קצווי תבל: "מספרים עליו סיפורים נפלאים ; כיצד הקים על רגליהם חולים שכל הרופאים נתייאשו מלרפאותם. רבבות אנשים מבקשים את ברכתו ואף נשיא מדינת ניו יורק שולח לו מכתב ברכה, מדי שנה ליום הולדתו".
משהו נדלק בעיניו של טוני… – "האם ה'ראביי' מברך גם כאלה שאינם יהודים?" – הוא שואל. בפי המנהל לא היתה תשובה ברורה. "צריך לשאול את הבחור המגיע ביום שישי" – ענה בקול מהורהר.
ואז, ביום שישי הקרוב, תפס טוני אומץ ושפך את ליבו לפני השליח.
"כן, הדבר אפשרי" – השיב הצעיר לאחר היסוס קל – "אולם בתנאי קטן אחד…". לשמחתו של טוני לא היה גבול, הוא היה מוכן לשלם כל סכום שידרש…
להפתעתו התנאי שהציב הצעיר היה מסוג אחר לגמרי: "בכל דבר צריך להיות סדר" – החל להסביר לו – "ולכל אחד יש תפקיד בעולם. ב'Bible' (התנ"ך) כתובות שבע מצוות בהן מחוייב כל בן-אנוש עלי אדמות ואשר מטרתן להבטיח את הצדק והיושר בעולם. לצורך קיומן יש להגביר את האמונה בבורא העולם ומנהיגו, ולשם כך יש למצוא פנאי – "רגע של שתיקה" – לחשוב על כך. ה'ראביי' שאתה מבקש את ברכתו עורר על כך שהזמן המתאים ביותר לזה הוא בתחילת היום. כל שעליך לעשות הוא לשבת עם עצמך ולהרהר במנהיג העולם הנמצא בכל מקום".
ברצון הסכים הכושי לתנאי המוזר. הוא אף הבטיח לצרף לענין את אשתו וביחד יקבעו "רגע של שתיקה" בתחילת היום.
ביום שישי הבא כבר בישר טוני כי הוא מבצע את התנאי בדייקנות מדי יום ביומו. יחד כתבו מכתב לרבי בו מתואר מצב בנו ומצורפת בקשת ברכה לרפואתו. "המשך לשמור על התנאי ואני אעביר את המכתב אל הרבי" – נפרד ממנו הצעיר.
חלפו מספר שבועות בהם נעדר מנהל החנות וגם הצעיר לא הופיע. אך באחד מימי שישי, כאשר שוב נפגשו השניים והחב"דניק התעניין לדעת "מה חדש", נכונה לו הפתעה: "לא יאומן! נס!" – קרא השומר הכושי – "בני התחיל לדבר! ללכת ! לאכול ! כמו ילד נורמלי ! אנו עומדים לשלוח אותו לבית-הספר, ככל הילדים!".
ושוב ישבו השניים וכתבו מכתב תודה לרבי, בו הבטיח טוני לפרסם את הנס שקרה לו ולשכנע את כל ידידיו ומכריו לקבוע "רגע של שתיקה".
