הרבי חזר מהחקירה והמשיך בשביתת הרעב שלו עד למחרת, יום ו', אחר הצהרים. אז בא אליו לתא איש הג.פ.או יהודי, ובידו הילקוט של הרבי ובו התפילין וספריו. באותו מעמד אמר לו הרבי: "לא אוכל לאכול את האוכל המוגש בבית הכלא. אוכל רק מה שיובא אלי מביתי ולו לחם בלבד. מים חמים לשתיה אקח מבית הסוהר, אם אשתכנע שהם הורתחו בדוד המיוחד למים ולא בסיר בישול."
איש הג.פ.א.ו יצא מכליו: "מה? אתה רוצה אולי לתת "הכשר" על המטבח של הכלא?"
"אינני רב — השיב הרבי בנחת — ואינני נותן הכשרים…"
ומבלי לאבד זמן נוסף הניח הרבי את התפילין. כעבור זמן קצר הכניס הסוהר התורן לתא הרבי שלוש חלות שהובאו עבורו מהבית, לצרכי "לחם משנה" של שבת. כאן נהגו עמו שלטונות הכלא לפנים משורת הדין, כי בנוהג שבכלא, חותכים כל לחם או עוגה המוכנסים מבחוץ לחתיכות קטנות, כדי למנוע הברחות ואילו כאן השאירו את החלות שלמות. מכאן נשתנה גם יחסם של הסוהרים אל הרבי לטובה.
את סעודת השבת הראשונה שלו בכלא ערך הרבי בפרוסת חלה וקצת מים קרים מהברז. הוא קידש על החלה ובירך את "המוציא" בקול רם ובניגון חב"די. במוצאי שבת קיבל הרבי מהסוהר שני גפרורים, כדי שיוכל לברך "בורא מאורי האש". דומה כי זו הפעם הראשונה שברכה זו נאמרה בין כתלי השפולארקי והרבי אמר "ויתן לך" כשהוא מודה לה' על חסדיו.
הבדיקה הרפואית והחקירה השניה
ואכן, הורגש בעליל, כי משהו נשתנה לטובה. לולב, מרשיע-הברית, "בישר" לרבי כי תוך 24 שעות… והנה תוך שעות אחדות קיבל את התפילין שלו, הביאו לו חלות מהבית והיחס אליו השתנה לטובה. אמנם עדיין הוא כלוא, עדיין גזר דין המות שגזרו עליו רוצחי הג.פ.א.ו הלניגראדי לא בוטל ועדיין המאמצים לשחרורו והמתקת דינו לא נשאו פרי. אך, משהו באוירה כבר השתנה.
|
"לא אוכל לאכול את האוכל המוגש בבית הכלא • איש הג.פ.א.ו יצא מכליו: "מה? אתה רוצה אולי לתת "הכשר" על המטבח של הכלא?" • "אינני רב — השיב הרבי בנחת — ואינני נותן הכשרים…" |
תוך כך נודע לרבי שגם מזכירו הנאמן הרב חיים ליברמן נעצר ונמצא כאן בכלא שפולארקי. הדבר הזה נודע לו הודות ל… ספר משניות.
זמן מה לפני מעצרו, שאל הרבי ממזכירו את ספר המשניות שלו ולפני שהחזירן עשה קמט באחד הדפים. בבואו לכלא לקחו ממנו יחד עם התפילין גם את ספריו, ובניהם את ספר המשניות שלו. כאשר החזירו לו אותם, הבחין הרבי כי המשניות הן של מזכירו, יען כי מצא את הקמט שעשה בשעתו…
כך הוא ידע שגם מזכירו נתפס בכף ונמצא במעצר.
בין הסממנים שהעידו על שינוי לטובה ביחס אל הרבי היתה הרשות שניתנה לו לכתוב ככל אוות נפשו. דבר שבדרך כלל אסור בכלא באיסור חמור. כל הזמן היה ברשות הרבי עט והוא העלה את רעיונותיו ורשמיו על בדלי סיגריות. גם בלילה, כאשר כל העצירים חייבים לישון הורשה הרבי לשבת ולכתוב או לעיין בספר. על ספר התהילים שלו היה הרבי רושם כל יום את התאריך העברי: יום…. לפרשת…. לחודש…
אחרי בקשות מרובות, בא רופא הכלא לבדוק את הרבי. הוא בדק, הרהר בינו לבינו וקבע כי מצב בריאותו של הרבי מרשה לו להיות נתון במעצר. הרבי בזכרונותיו, דן את הרופא לכף זכות לאמור, שקבע מה שקבע תחת לחץ ולא לפי החלטתו החופשית.
ביום התשיעי למעצרו קיבל הרבי רשות לכתוב כמה מלים למשפחתו. הוא כתב כי הנו מרגיש בטוב ומבקש שישלחו לו את בגדי השבת שלו. ואכן ביום ו' – השני לשבתו של הרבי בכלא שפולארקי – הביאו לו את בגדי השבת שלו וכן את אבנטו. לעת ערב, לקראת כניסת השבת (הנכנסת בלנינגראד בשעה מאד מאוחרת) לבש הרבי את בגדי השבת חגר באבנט ושכח כלל את המקום בו הוא נמצא. נעלמו חומות הכלא, הדיבורים הגסים, החקירות המתישות, ההאשמות החמורות והרבי קיבל את שבת המלכה, בניגון החב"די הידוע, כאילו היה בביתו, בקרב אוהביו וחסידיו.
בכ"א בסיון נלקח הרבי לחקירתו השניה. אותו צוות, בשיתופם של נחמנסון ולולב, ניהלו את החקירה ושוב הטיחו בפני הרבי את אשמת הקונטרה-רבלוציה, דבר שהדהים את הרבי ביותר, כאשר ראה בו עלילת דם. הוא הזהיר את לולב מטיפוח האנטישמיות על ידי האשמות-השווא שהוא טופל עליו ומבקש ממנו לחזור בו.
החוקרים היהודיים צחקו בפה מלא והרבי חזר לתאו והעלה את רשמיו הקשים על בדלי סיגריות..
השגריר הסובייטי בברלין נדרש להתערב
כאשר נודע לחברי ועד ההצלה המוסקוואי כי הגפ.א.ו בלנינגראד הוציא גזר דין מוות – מינהלי, בלי משפט – נגד הרבי, שוב לא היה טעם לכל אותם צעדי זהירות שנועדו תחילה "לא להרגיז את הדב" ומשום כך צמצמו את הפעילות לשתדלנות מקומית.
עתה החלו גלגלי ההצלה לנוע בכל הכיוונים, תוך גיוס דעת הקהל העולמית ובקשת עזרתם של מדינאים בעלי שם. כבר סיפרנו על פעילותו ש.ז. רובשוב (שז"ר) שהצליח להפעיל את ד"ר אוסקר קוהן, ציר הבונדסטאג (פרלמנט) הגרמני, סוציאליסט, שהיה מקורב אל מפלגת "פועלי ציון". בעקבות פנייתו של שז"ר, שנתמכה גם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר, רבה החרדי של ברלין, פטל ראביי ד"ר ליאו בק, הרב הרפורמי – פנה אוסקר קוהן אל שר החוץ הגרמני הד"ר שטרסמן ויחד עמו ויחד עם הרבנים הנזכרים, נפגשו עם מר ויסמן סגן הקנצלר (ראש הממשלה) הגרמני וביקשו את עזרתו. הלה קרא אליו את השגריר הסובייטי קרסטינסקי, עמו היה מיודד ודרש את התערבותו. השגריר אמר כי לדעתו כל הענין הוא מעשה ידה של היבסקציה, באשר הממשלה הסובייטית אינה מעוניינת, לדעתו במאסרו של הרבי ובהדים השליליים1 שהדבר מעורר בחו"ל. הוא הבטיח להעביר את הענין למשרד החוץ הסובייטי ולפעול לשחרורו של הרבי.
ברוסיה עצמה פעלה אשתו של הסופר גורקי, הגב' פשקובה, לשחרור הרבי. היא היתה מקובלת על השלטונות כיו"ר ה"צלב האדום" הסובייטי והיה לה חלק גדול בשחרורו של הרבי וקודם לכן בביטול גזר דין המוות של הג.פ.או הלנינגראדי. מחו"ל החל להגיע זרם של מברקים, בהם שאלו קהילות, קבוצות, ארגונים ויחידים על גורלו של הרבי ודרשו את שחרורו. מברקים כאלה למאות ואלפים הגיעו מאנגליה, גרמניה, צרפת, ארה"ב, ארץ ישראל והמדינות הסקנדינביות השכנות. המברקים הללו נותרו לעת עתה ללא מענה, אך השפעתם המצטברת לא היתה מבוטלת.
חלקו של הרבי הנוכחי בשחרור
לבסוף נשאו כל המאמצים, הלחצים והשתדלנויות פרי: מלנינגראד הגיעה הידיעה אל ועד ההצלה במוסקווה כי גזר דין המוות בוטל ובמקומו הוטל על הרבי לרצות עשר שנות גלות באיי סולובייקי, במקום נידח בירכתי רוסיה, שכל בואיו לא ישובון. חברי ועד ההצלה נשמו לרווחה, אך מיד החליטו להמשיך בעבודה, כדי לבטל את גזירת הגירוש. הגב' פשקובה הבטיחה להמשיך בטיפולה ופנתה אל ראש הממשלה ריקוב ואל מפקד הגפ.או הכל-רוסי מנז'ינסקי. בינתיים נשארו פניות אלו ואחרות — ללא תוצאות.
ביום רביעי הכ"ט בסיון, שבועיים אחרי מעצרו של הרבי, הוא עמד להישלח למקום גלותו. ליד הכלא בלנינגראד התאסף קהל גדול של חסידים, כדי ללוות את הרבי אל רכבת הגירוש. אחדים הלכו לתחנת הרכבת לראות את המתרחש, אך הרבי איננו. רק מאוחר יותר נודע לחסידים, כי בינתיים הגיע הוראה מגבוה לבטל את הגירוש ובמקום זאת נלקח הרבי בו ביום לחקירה נוספת, השלישית במספר.
בחקירה זו הראה לו לולב – שבישר לו קודם לכן, כי תוך 24 שעות יומת בירייה – מסמך בו היה כתוב כי דינו יצא למות ביריה, אך על זה היה מתוח קו בתוספת המלה "נייט" (לא) וכתוב מתחתיו: גירוש לאיי סלובייקי. גם מתחת לשורה זו היה מתוח קו בצירוף "נייט" ומתחתיה שורה חדשה:
שלוש שנות גלות בקסטרומה!
לולב שהודיע זאת לרבי, אמר לו כי במקום גלותו יהיה לו קשה מאד והרבה סבל וייסורים מזומנים לו שם. הוא יכול לחסוך מעצמו כל זאת, אם יחזור בו מהתנגדותו לעריכת הועידה היהודית, אותה יוזמת קהילת לנינגראד בהשראת הקומוניסטים היהודיים ובגלל התנגדותו של הרבי, היא נדונה לכשלון מראש. הרבי סירב בתוקף. הוא אמר שאינו חוזר בו ואינו מתחרט על מאומה: "יכולים אתם לשלוח אותי לסיביר, אם רצונכם בכך, אך אני מתנגד לועידת הקהילות.
לולב רתח מזעם. הוא הדין לממונה עליו מסינג, ראש הג.פ.או הלנינגראדי האנטישמי. ידם היתה קצרה נגד הפקודה שבאה מלמעלה לשחרר את הרבי, אך הם חרשו מזימת נקם: החליטו לשלוח את הרבי לקסטרומה — דווקא בשבת!
הרבי אמר שרק בכוח יוציאו אותו מהתא, כדי להכריחו לנסוע בשבת. באותו היום הוא הורשה להתראות עם חתנו, נכדו ועוד אחדים מאנשי ביתו וביקשם להשתדל לדחות את הנסיעה לאחר השבת. שוב פנו אל הגב' פשקובה ולבסוף באה הוראה טלפונית מראש הממשלה ריקוב, אל ראש הגפ.או הכל- רוסי מנז'ינסקי והגזירה בוטלה. מיד נשלח אחד מזקני החסידים לקסטרומה, כדי להכין שם דירה לרבי. הוא לא בזבז את זמנו לריק: מיד בהגיעו למקום, הוא אסף ילדים יהודיים, בני המקום, ויסד עבורם "חדר" כדי שילמדו תורה."
(אחת הפרשיות העלומות ביותר, הקשורות בשחרורו של הרבי מכלא שפולארקי, שזורה באישיותו של חתנו הצעיר, הרבי הנוכחי, רבי מנחם שניאורסון. על חלקו בפרשת השחרור לא פורסם עד כה דבר, אך זקני החסידים בארה"ב ידעו לספר, כי "אלמלא הרבי, לא היינו חוגגים את 'חג הגאולה' י"ב תמוז" (היום שבו שוחרר הרבי ממקום גלותו — ראה להלן). כאשר התחיל אחד מזקני החסידים, לפני שנים, לספר פרטי המעשה, בהתועדות י"ב תמוז, היסה אותו הרבי ובבת-שחוק על פניו ביקשו לחדול וכך נשארה פרשה זו עלומה והיא עדין מחכה לעטו של היסטוריון-חוקר).
