פרק ז' • השחרור והיציאה מרוסיה

ביום א', ג' בתמוז תרפ"ז, אחרי קרוב ל-19 ימי "ישיבה" בכלא הג.פ.או, הורשה הרבי ללכת לביתו, למשך שש שעות, לפני שייצא למקום גלותו בקסטרומה, שעל נהר הוולגה. הרבי החליט כי בתו האמצעית, חיה-מוסיא, רעיית הרבי הנוכחי, היא שתתלווה אליו בדרכו לגלות, באומרו: "חנה (הבת הבכירה) חריפה מדי ; שיינה (הבת הצעירה) שקטה מדי, תיסע איפוא מוסיא".

תחנת הרכבת של לנינגראד היתה מלאה עד אפס מקום. יהודים רבים ביקשו לנסוע עם הרבי, לפחות כמה תחנות, אך אנשי הגפ.או. מנעו זאת מהם. לבסוף הגיע הרכב בליווי משמר כבד של שוטרים בלשים וחיילים ולפני עלותו לרכבת פנה אל הקהל שנאסף ואמר: "…ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נתונים בגלות לשיעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נשתעדו וחייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, כי במה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, מצוותיו ומנהגיו, אין למישהו זכות לכפות עלינו את דעתו ואין שום כוח של כפיה שיוכל לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית ובכל תוקף כוח מסירות הנפש היהודית בת אלפי שנים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו"!

דבריו אלה של הרבי הפכו ל"מוטו" של המחתרת היהודית החסידית בברית המועצות. על פיהם וברוחם נעשו כל הפעולות לחיזוק היהדות והודות להם משמר הזיק שהפך אחרי עשרות שנים קשות להתעוררות יהודית ולתנועת עלייה גדולה.

"אם ישוחרר, נעצרו שוב"!

מיד עם הגיעו לקסטרומה, התחדשה הפעילות לשחרורו המלא של הרבי. ועד ההצלה טיכס עצה, בהשתתפות חתן הרבי והוחלט לגשש אצל התובע הכללי קרילנקו, אליו היו צריכים להגיש בקשת חנינה, בדבר הסיכויים לקבלת חנינה.

התשובה הבלתי רשמית היתה, שכדאי שיעברו לפחות ששה חודשים, לפני שמבקשים חנינה. ההנחה היתה, כי הג.פ.או יעשה הכל כדי לסכל שחרור מלא של הרבי, אחרי שכבר נחל כשלונות לא מעטים בנושא זה.

על אף העצה, שהיתה הגיונית למדי, החליט הועד להמשיך וללחוץ. שוב "גייסו" את הגב' פשקובה והיא הבטיחה להפעיל את קשריה. היא שלחה אחד מעוזריה – יהודי – אל ראש הג.פ.או בלנינגראד, האנטישמי מסינג, לנסות להשפיע עליו, שלא יפריע לשחרור הרבי ממקום גלותו. הלה סירב בתוקף ולשאלה לסיבת הדבר, השיב כי הוא מתנגד לשחרור הרבי, כי הדבר יעורר… אנטישמיות!

כאשר תמה איש שיחו לשמע הנימוק ה"מקורי", השיב הצורר, כי במרתפי הג.פ.או. עצורים כמרים נוצריים ומוסלמיים רבים, שאיש אינו מתעניין בגורלם והם לא משתחררים. אם ישחררו את הרב היהודי גם מהעונש ה"קל" שהוטל עליו, יאמרו האנטישמים, אנשי ה"מאה השחורה", כי הנה, השלטון הקומוניסטי הוא שלטון יהודי. "אפילו אם מוסקווה תיתן פקודה – אבטל אותה!" – רעם מסינג והוסיף: "אם יתעקשו וישחררו את שניאורסון, אדאג לכך שבשובו ללנינגראד, נמצא תואנה כלשהי לעצרו שוב…"

הועד המשיך במאמציו, אך ברור היה, כי הרבי לא יוכל לשוב ללנינגראד, ללוע הארי. לבסוף נשאו המאמצים פרי וביום ג', י"ב בתמוז (יום הולדתו של הרבי) כאשר בא למשרד הגפ.או המקומי להתיצבות השבועית שלו, התבשר הרבי, כי הוא חופשי לנסוע הביתה. תעודת השחרור ניתנה לו למחרת היום, הי"ג בתמוז ומאז נחוגים ימים אלה בקרב חסידי חב"ד בעולם – וגם בישראל – כ"מי גאולה" של הרבי.

עם שחרורו חזר הרבי לביתו, אך עד מהרה נאלץ לעבור לפרוור מלאחובקה שליד מוסקווה לאחר שעתון היבסקים, "עמעס", פרסם נגדו מאמר ארסי ותבע להגלותו לירכתי סיביר. האווירה שהשתררה סביבו, העיקוב המתמיד מצד המשטרה החשאית, הפחד שנפל על היהודים בעקבות המעצר – כל אלה שכנעו את הרבי כי עליו לעזוב את רוסיה.

מיטיבו של לנין מתערב לטובת הרבי

עתה החל השלב השני בעבודת ההצלה, שלב שבו שוכנעו השלטונות הסובייט"ם להרשות לרבי לעזוב את המדינה, כשהוא לוקח עמו את בני משפחתו, ספרייתו הגדולה, רהיטי ביתו וכו'. בפעולה זו נטלו חלק בעיקר שני יהודים שכבר הוזכרו לעיל: ד"ר אוסקר קוהן מגרמניה וציר ה"סיים" הלטווי, ר' מרדכי דובין. שניהם באו לרוסיה ושניהם נקטו בשיטה דומה, מתואמת בניהם: הם הביאו, כל אחד בנפרד, "כתב רבנות" עבור הרבי והשתדלו לעשות את הרושם, כאילו קהילת פרנקפורט וקהילת ריגה מתחרות ביניהן על הזמנת הרבי לכהן כרב בעירם.
לד"ר קוהן הסוציאליסט הגרמנר-יהודי היתה "זכות" מיוחדת בעיני הסובייטים. הם זכרו לו "חסד נעורים": כאשר היה מחולל המהפכה הסובייטית, וו.אי.לנין, בגלות, שנים רבות לפני פרוץ המהפכה, הוא נעצר פעם בגרמניה וד"ר קוהן שהיה עו"ד, סייע לו בשחרורו. עתה בא ד"ר קוהן זה לרוסיה, כדי להתערב לטובת הרבי ולהשיג את "שחרורו" מברית המועצות.

לר' מרדכי דובין, שבא מריגה, כדי להשתדל למען יציאת הרבי, היה "קלף" אחר: באותם ימים התנהל מו"מ כלכלי בין בריה"מ לבין לטוויה העצמאית. דובין בא למוסקווה, הפעיל את קשריו בחוגי השלטון והבטיח חתימה מהירה על הסכם כלכלי, שהרוסים היו מאד מעוניינים בו – אם הרבי יורשה לצאת. דובין נפגש אז גם עם הקומוניסט הארמני אנסטס מיקויאן, שלימים תפס מקום מרכזי בצמרת השלטון הסובייטי.

פרטי המו"מ החשאי יכולים למלא דפים רבים בספר עב-כרס ואין כאן המקום לכך. לבסוף "ניצחה" ריגה את ברלין וההסכם הכלכלי עם לטוויה הכריע את הכף: הרוסים הסכימו אחרי מיקוח ארוך ומייגע, להרשות לרבי לעזוב את בריה"מ, לא לפני שניסו למנוע את הוצאת בני משפחתו, ספרייתו וכו'.

עדותו של מיקויאן ועורך "עמעס"

כאמור, מעט מאד אם בכלל, ידוע על פרשת מעצרו ושחרורו של הרבי מהצד הסובייטי עצמו ומרבית האינפורמציה שבידנו שאובה מהצד היהודי-החסידי שנלחם לשחרורו של הרבי.
מהמעט שידוע מהצד הרוסי, מתברר כי הם אכן גמרו אומר לחסל את מי שראו בו אויב מס' אחד ורק הלחץ הבינלאומי והיתרונות הבולטים שהשיגו הסובייטים מההסכם הכלכלי עם לטוויה, הביאו לכך, שהם נתנו לרבי לחמוק מידיהם. עדות לכך דבריו של אנסטס מיקויאן מראשי הצמרת הסובייטית, בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1956. מיקויאן, שהיה אז סגן ראש ממשלת בריה"מ, נפגש בניו-יורק עם אחד מראשי הועד היהודי האמריקני וסיפר לו, כי לפני כשלושים שנה הוא סייע בשחרורו של רב גדול שנעצר על ידי המשטרה ואף עזר לו לעזוב את רוסיה. היה בכך יותר מרמז שבריה"מ מוכנה גם עכשיו (בזמן ההוא) ל"עיסקאות" ומוכנה להיענות לדרישות המערב בקשר ליחסה אל יהודיה, תמורת יתרונות כלכליים.

מיקויאן רק רמז. דברים מפורשים יותר נאמרו 10 שנים אחרי מעצרו ושחרורו של הרבי, בשנת 1937, על ידי אחד מראשי היבסקציה בברית המועצות, עורך ה"עמעס", ס. ליטוואקוב, שנתבקש לסייע לשחרורו של חסיד ליובאוויטש, שנעצר אז ועונש מוות ריחף על ראשו. אשתו של העצור באה אז אל הקומוניסט היהודי וביקשה אותו להתערב לטובת בעלה. ליטוואקוב אמר, כי העצור ביצע פשעים חמורים נגד המדינה הסובייטית ורק לחץ בינלאומי יוכל להצילו ממות, "כשם ששיחררנו בשעתו את הרבי מליובאוויטש, ואף הרשינו לו לעזוב את המדינה, אחרי שהקפיטליסטים עזרו לנו לחתום על הסכם כלכלי עם לטוויה…" עוד הוסיף ליטוואקוב ואמר, כי "אנחנו נשמיד את כל הכנופיה של שניאורסון, העוסקת בארגון מחתרת יהודית בארצנו."

הסובייטים אף ניסו בשעתו לעשות את הרושם, כי הם 'גירשו' את הרבי מרוסיה, אך האמת היתה, כאמור, כי הם-נכנעו ללחץ בינלאומי ששכרו, מבחינתם, היה בצידו, בצורת הסכם כלכלי שהשתלם להם ביותר.

* * *

באסרו-חג סוכות תרפ"ח (1927) יצא הרבי את רוסיה בדרכו לריגה. בכך תמה הפרשה אך לא נשלמה. ברוסיה הותיר הרבי מאחוריו גדודים-גדודים של חסידים מסורים, שהוסיפו לשמור על גחלת היהדות מתוך מסירות נפש עילאית. תחנותיו הבאות, ריגה, וורשה, ניו-יורק, כל אחת מהן היא פרק בפני עצמו במסכת מסירות הנפש היהודית והמאבק ללא חת לקיום היהודי. אולי עוד יגיע העת לספר פרקים נוספים ממסכת חיים מופלאה זו, שקשה למצוא דוגמתה בהיסטוריה היהודית של העת החדשה.