פעם אחת חלם רבי שמעון בר יוחאי חלום בליל ראש השנה. הוא ראה בחלומו כי בני אחותו יידרשו לשלם בשנה זו 600 דינרי זהב לרשות בתור מס שיוטל על בני העיר בה הם דרים.
רבי שמעון בר יוחאי רצה למנוע את קרוביו מלפול ברשת זו ומההפסד הכספי הכרוך בה. מה עשה?
הוא שלח שליחים אל בני אחותו, נציגי מוסדות צדקה, וביקש מהם לתת צדקה, יותר מכפי שהם היו רגילים לתת.
בני האחות היו אנשים אמידים. היתה להם חנות לבדי משי והם נהגו לתת מעשר מהכנסתם החודשית הקבועה. הפעם הם הבחינו בכך שהדוד רבי שמעון תובע מהם יותר צדקה מאשר בשנים קודמות. הם שאלו מה יום מיומיים, מה קרה הפעם שהוא דורש יותר צדקה מתמיד?
רבי שמעון לא רצה לגלות להם את הסיבה האמיתית. הוא רק אמר להם שאם האדם זוכה, הוא נותן ל"יעקב" רעב, ואילו אם ח"ו אין הוא זוכה, הוא נותן ל"עשו" שבע…
בני האחות לא הבינו את דברי רבי שמעון וגם לא ירדו לסוף דעתו מדוע הוא תובע מהם יותר צדקה. רבי שמעון לא אמר להם יותר, רק ביקש שירשמו כל סכום שהם מוציאים למטרות של צדקה.
לקראת סוף השנה קרה שגייס של חיילים הגיע לעיר ומפקדם. שהיה בדרגת אלוף, הטיל מס כבד על התושבים האמידים. הוא שלח את סגנו, בלווית משמר של חיילים, כדי לגבות את סכומי המס.
בין השאר, הוטל גם על בני אחותו של רבי שמעון לשלם מס של 600 דינרי זהב. כאשר הגיעו אליהם החיילים לגבות את הכסף, סירבו האחים לשלם את הסכום הגבוה והם נעצרו על ידי סגן המפקד והובלו למעצר. נאמר להם כי יוחזקו במעצר, כל עוד לא ישלמו את המס שהוטל עליהם.
נשותיהם שנבהלו עד מאד, רצו מיד אל רבי שמעון בר-יוחאי וסיפרו לו את הקורות עם בעליהן. רבי שמעון ניחם אותן ואמר להן ללכת ולהביא אליו את הרשימה בה נכתבו כל סכומי הצדקה שחולקו על ידם במשך השנה. הוא סיכם את החשבון ויצא שהם נתנו 600 דינרי זהב – פחות ששה דינרים.
"לכו והביאו לי ששה דינרים" – אמר רשב"י לנשים – "ואני כבר אשתדל לסדר את הענין על הצד הטוב ביותר".
הנשים הביטו עליו בהשתוממות גלויה. הלא דורשים מאתנו שש מאות דינרים ולא ששה – אמרו מופתעות.
"עשו מה שאמרתי לכן, הביאו ששה דינרים והכל יהיה, בעזרת השם, בסדר גמור" – אמר להן רשב"י.
רבי שמעון נטל לידיו את ששת הדינרים שהביאו לו והלך אל סגנו של המפקד. הוא אמר לקצין הנמוך את הדברים האלה: האם האלוף שלך לא גזל ושדד עדיין מספיק רכוש לעצמו? מה יש לך מכל זה ? כלום , שום תועלת אינה צומחת לך מזה שאתה עוצר אנשים ישרים ומחזיק אותם במעצר. אתה דורש מהם שש מאות דינרים. בשביל מי? בשביל האלוף שלך ! הנה יש לי ששה דינרים קח אותם לעצמך, ושחרר אותם בשעה טובה. אם כך תעשה, הרי שעשית מעשה טוב וגם יהיה לך משהו בכיס…
סגן המפקד לקח את ששת הדינרים ושחרר את שני האחים.
בלכתם הביתה אמרו האחים לרשב"י: "רק עכשיו אנו מבנים מה שאמרת לנו בתחילת השנה על עשו ויעקב ומדוע דרשת מאתנו שניתן יותר צדקה מאשר תמיד. אולם, מאחר וידעת שזוהי גזירה מן השמים. מדוע לא סיפרת לנו זאת? הלא היינו נותנים את כל 600 הדינרים לצדקה בעונג רב ובכבוד גדול והיינו חוסכים לעצמנו את הטירדה ואת הפחד"…
ענה להם ר' שמעון : אם הייתי מספר לכם על הגזירה, הרי לא הייתם נותנים את הצדקה לשם צדקה, אלא כדי להינצל מהגזירה. וזה לא אותו הדבר , אם האדם היה יודע על סכנה זו או אחרת, האורבת לו מראש השנה ואילך, היה עושה הכל כדי להינצל ממנה. אם היה יודע כי בראש השנה נגזר עליו לחלות ולהוציא כך וכך כסף לרופא, או להפסיד סכום כזה וכזה בעסק – היה ללא ספק מוכן לשלם סכום מקביל לצדקה. אולם זה לא נקרא מתן צדקה "לשמה"…
הכל נקבע מראש השנה – סיכם רשב"י – ועל כן כדאי להרבות בנתינת צדקה ככל האפשר. כדי שזכות הצדקה תגן עלינו ותמלטנו מכל גזירות קשות ופרעניות.
