אמרו חכמים: "…מהשם אשה לאיש" – כלומר, זיווגו של אדם מהשם בלבד ואין לשום אדם חלק בו. למסקנה זו הגיעו גם לבן ובתואל כשהציע להם אליעזר עבד אברהם את יצחק כחתן לרבקה. "…ויאמרו מה’ יצא הדבר, לא נוכל דבֵר אליך רע או טוב".
ועוד אמרו חכמים: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני". ובמקום אחר נאמר כי שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. מדוע אין הקב"ה נמלך בשותפיו ומחליט בעצמו על הזיווג המתאים? אלא שהשותפות של האב והאם מתחילה רק ביצירת הוולד ולכן כל זמן שהוולד לא נוצר נעשה הזיווג על ידי הקב"ה לבדו ללא שותפים. מלאכה זו אינה מן הקלות, כמאמר חכמים: "וקשה לזווגם כקריעת ים-סוף".
בימי התלמוד והגאונים היתה הפרדה ברורה בין טקס ה’אירוסין’, בו קידש האיש את האשה, לבין ה’נישואין’, שביטאו את מעבר האשה לבית בעלה. בימינו טקס האירוסין (הקידושין) והנישואין מתקיימים בצוותא. נהוג לערוך לפני זה מעמד של התקשרות בין שני הצדדים והתחייבות הדדית להינשא בבוא היום. יש הנוהגים לכתוב בהזדמנות זו "תנאים", שהם למעשה הסכם בין ההורים משני הצדדים באשר למימון החתונה וצורכי הזוג. בשבת שלפני החופה נוהגים לכבד את החתן בעליה לתורה.
יום החופה נקבע כך שהכלה תהיה טהורה בליל כלולותיה. לפיכך חייבת הכלה לטבול במקוה טהרה לפני כניסתה לחופה.
יום הנישואין הוא כ"יום הכיפורים" לחתן ולכלה, בו הם פותחים דף חדש בחייהם. זהו יום שנועד לחשבון נפש. ההלכה מחייבת את בני הזוג להתענות באותו יום עד אחרי החופה, שהרי אמרו רז"ל שביום זה נמחלים להם כל עוונותיהם. סיבה נוספת לתענית היא כדי שיהיו מרוכזים ומיושבים בעת החופה.
בשעת הנישואין עומדים החתן והכלה תחת החופה הפרוסה מעליהם, כיסוי ראש הכלה ב"הינומא" נעשה ע"י החתן. לאחר החופה נכנסים לחדר מיוחד הנקרא "חדר ייחוד".
סידור הקידושין חייב להעשות בפיקוח רב מוסמך. לפי הסדר הנהוג כיום, נרשמים בני הזוג שבועות מספר לפני החתונה ברבנות המקומים ומקבלים שם הדרכה לפני נישואיהם.
ביטוי ללידה המחודשת, כתינוק בן יומו ללא עבירות, אנו מוצאים באחת משבע ברכות הנישואין: "ברוך אתה ה’ יוצר האדם". כמו כן נוהגים החתן והכלה, הוריהם וכל הקרובים, להרבות בנתינת צדקה ביום זה.
לקבלת הדרכה בנושא ולפרטים נוספים פנה אלינו. לחץ כאן, השאר פרטים ונחזור אליך
