בפרשת השבוע אנו מוצאים את השידוך והנישואין הראשונים המתוארים בתורה – נישואי יצחק ורבקה.
אמרו חכמים: "…מה’ אשה לאיש" – כלומר, זיווגו של אדם מהשם בלבד ואין לשום אדם חלק בו. למסקנה זו הגיעו גם לבן ובתואל כשהציע להם אליעזר עבד אברהם את יצחק כחתן לרבקה. "…ויאמרו מה’ יצא הדבר, לא נוכל דבֵר אליך רע או טוב".
ועוד אמרו חכמים: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני". ובמקום אחר נאמר כי שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. מדוע אין הקב"ה נמלך בשותפיו ומחליט בעצמו על הזיווג המתאים? אלא שהשותפות של האב והאם מתחילה רק ביצירת הוולד ולכן כל זמן שהוולד לא נוצר נעשה הזיווג על ידי הקב"ה לבדו ללא שותפים. מלאכה זו אינה מן הקלות, כמאמר חכמים: "וקשה לזווגם כקריעת ים-סוף".
בימי התלמוד והגאונים היתה הפרדה ברורה בין טקס ה’אירוסין’, בו קידש האיש את האשה, לבין ה’נישואין’, שביטאו את מעבר האשה לבית בעלה. בימינו טקס האירוסין (הקידושין) והנישואין מתקיימים בצוותא. נהוג לערוך לפני זה מעמד של התקשרות בין שני הצדדים והתחייבות הדדית להינשא בבוא היום. יש הנוהגים לכתוב בהזדמנות זו "תנאים", שהם למעשה הסכם בין ההורים משני הצדדים באשר למימון החתונה וצורכי הזוג. בשבת שלפני החופה נוהגים לכבד את החתן בעליה לתורה.
יום החופה נקבע כך שהכלה תהיה טהורה בליל כלולותיה. לפיכך חייבת הכלה לטבול במקוה טהרה לפני כניסתה לחופה.
יום הנישואין הוא כ"יום הכיפורים" לחתן ולכלה, בו הם פותחים דף חדש בחייהם. זהו יום שנועד לחשבון נפש. ההלכה מחייבת את בני הזוג להתענות באותו יום עד אחרי החופה, שהרי אמרו רז"ל שביום זה נמחלים להם כל עוונותיהם. סיבה נוספת לתענית היא כדי שיהיו מרוכזים ומיושבים בעת החופה.
ביטוי ללידה המחודשת, כתינוק בן יומו ללא עבירות, אנו מוצאים באחת משבע ברכות הנישואין: "ברוך אתה ה’ יוצר האדם". כמו כן נוהגים החתן והכלה, הוריהם וכל הקרובים, להרבות בנתינת צדקה ביום זה.
