תמצית חייו של האדם היא המאבק המתמיד בין שתי הנפשות שבקרבו – הנפש האלוקית והנפש הבהמית. זו מלחמה שאינה נפסקת לעולם ושאין בה 'הסכמי שלום' ואף לא 'הסדרי-ביניים'.
שאיפתה של כל אחת ואחת מהנפשות מוחלטת – היא רוצה לכבוש הכול, את כל מהותו של האדם. כל עוד לא השיגה יעד זה, אין היא מרפה ממאבקה.
קשה לפעמים לקבל תפיסה זו. המחשבה שאנו שרויים כל הזמן במלחמה על השאלה הקיומית – למי אנו שייכים, לקב"ה או ל'סטרא-אחרא' (=הצד האחר) – מעיקה ומטרידה. האדם רוצה להאמין שיש בו חלקים המנותקים מהמאבק הזה; שרק במצבים מסויימים הוא צריך להילחם. אך לא, המאבק מתנהל יום-יום, שעה-שעה, עשרים וארבע שעות ביממה. כל החלטה וכל צעד בחיים מכריעים את המאבק לצד זה או אחר.
אין דרך שלישית
אין דרגות-ביניים בין הקדושה ובין ההפך ממנה. אין ניטרליות. או שאתה קשור עם הקב"ה, או שאתה משועבד לכוחות הרע. אינך יכול להימצא 'באמצע'. כשיש לך רגע פנוי, אתה יכול לנצלו רק באחת משתי הצורות: או שאתה עושה בו מה שהקב"ה רוצה (לימוד תורה, קיום מצווה, עיסוק בצרכיך לשם-שמים), או שאתה מעמיד אותו לשירות הכוחות העומדים מנגד. אין אפשרות שלישית.
הקב"ה תובע את כל-כולך. הוא רוצה שמעשיך, דיבוריך, מחשבותיך, רגשותיך, רצונותיך, מאווייך וכל הכוחות שבך – יהיו שלו, משועבדים לו. זה גם מה שרוצה הנפש האלוקית שבקרבך. אמנם אין דורשים מכל אדם שישלוט לגמרי על תשוקותיו הפנימיות (שזו מדרגת הצדיק,שבו שולטת הנפש האלוקית על כל מהותו), אבל לפחות תובעים ממנו, שהדברים
שבבחירתו- המעשים, הדיבורים והמחשבות – יהיו משועבדים לחלוטין לקב"ה.
כל מה שפחות מזה הוא, למעשה, ניצחון של הנפש הבהמית. היא שואפת לנתק אותך מן האחדות האלוקית. היא רוצה שתפגין רצון אישי מול רצון ה'; שלא רק הקב"ה יכתיב מה צריך לעשות, לדבר ולחשוב. ברגע שאדם נכנע לנפשו הבהמית, ולו בפרט קטן, ברגע זה התנתק מאחדותו של הקב"ה והעביר את עצמו ל'סטרא אחרא'. זה נשמע נורא, אבל זו המציאות, כי אין משהו בין הקב"ה לבין ה'סטרא אחרא'; או שאתה פה, או שאתה שם.
לא להתייאש
משל למה הדבר דומה? לאדם שצריך להתייצב לפני מלך, והחוק קובע, שהגישה אל המלך מותרת רק למי שבגדיו נקיים מכל רבב. האדם מנסה ללכת לארמון המלכות, ומנגד עומדים אנשים ומנסים להכתים את בגדיו. מובן שההכרעה תיפול על כתם אחד ויחיד. הוא ינצח, כשימנע מיריביו להכתים את בגדיו אפילו בכתם זעיר, ואילו מבחינתם, גם כתם אחד ויחיד יהיה ניצחון,שכן הוא ימנע ממנו להגיע אל המלך. אין כאן מצב-ביניים – או שהבגדים נקיים, או שהם מוכתמים.
וכך בדיוק קורה בחיי הנפש. "מי יעלה בהר ה'", שואל דוד נעים זמירות ישראל, ומשיב: "נקי כפיים ובר-לבב". מתי שייך האדם לצד הקדושה ועולה בהר-ה' – רק כשהוא משועבד לחלוטין לקב"ה, מבלי להניח לצד שכנגד להכתימו אפילו בכתם אחד. אם נתן ל'סטרא-אחרא' אחיזה אפילו בפרט קטן אחד, ברגע זה הוא נפרד מאחדות ה'.
צורת ראייה זו מסבירה את עולם המושגים של תורת החסידות. זה מסביר למה חסיד, עובד-ה', לעולם אינו מרוצה ממצבו האישי, ועשוי לבכות בדמעות שליש על ריחוקו מה'. ועם זאת, החסיד לעולם אינו יתייאש, כי החסידות גם מלמדת, שאפילו מצווה אחת אין שיעור לכוחה, לסגולתה ולרום-מעלתה. ושני הדברים אמת.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
