"אבא", שאל אותי שניאור, בדרכנו לבית הכנסת, בבוקר יום השבת, "למה יש שלוחים בכל העולם?".
במרוצת השבוע החולף, התרוצצה המילה הזו, 'שלוחים', פעמים רבות ליד אוזניו של הצדיק בן השש. השבוע נפתח בדיווחים נרגשים שזרמו הביתה מ'כינוס השלוחים העולמי'. יום אחד הוא שמע את אחיו מדברים על 'דוד יוסי' שחוזר מחר. יום למחרת הוא שמע על עוד 'דוד יוסי' שחזר כבר. בקהילה הוא ראה לחיצות ידיים של 'שלום עליכם' לכמה מהשלוחים הפועלים באזור שזה עתה שבו.
השבוע גם הסתיים בשטף דיווחים שחלפו ליד אוזניו, כשהמילה 'שלוחים' מככבת בהם שוב ושוב. הפעם היו אלו תיאורים קשים. דיברו על חוטפים שנמצאים בבית של השלוחים, בתוך בית חב"ד. דיברו על חשש לחייהם. בחיידר אמרו כל הילדים תהלים לשלומם והצלתם. לקראת כניסת השבת קלטו אוזניו של שניאור את אבא אומר לאמא, בלחש, "לא נמצאו שם חיים".
תוך כדי צעדה לבית הכנסת, השיבותי לו קצרות. "יש שלוחים בכל העולם כי הרבי רצה שבכל מקום שבו יש יהודים יהיו שלוחים, שידאגו להזכיר להם שהם יהודים, שבזכותם הם יכירו את התורה ומצוותיה".
יכולתי להמשיך להתפייט אלמלא עצרה אותי שאלתו התמימה, הספונטנית כל כך, בלי לחוש כלל במפנה שמתחולל בעצם התהייה שהוא משמיע. "אבל אבא, הרגו את השלוחים", אמר שניאור בטון ילדותי כן.
עלינו במדרגות להיכל בית הכנסת שעה שמצאתי עצמי, מנסה להתמודד, בעיניים מצועפות, עם משהו בסגנון "חס ושלום, לא הרגו את כל השלוחים. שני שלוחים יקרים וצדיקים אכן נהרגו. אבל יש שלוחים בכל העולם". המשך הלהג שלי נשמע לי לפתע כל כך פתטי. ובין כך ובין כך מצאנו עצמנו יושבים במקומותינו. הדיאלוג הקצר תם לטובת תחילת התפילה.
* * *
בבוקר יום שני נחשפתי להקלטה ובו נאומו המלא, האותנטי, של הרב גבריאל הולצברג הי"ד, שליח חב"ד בבומביי, אותו נשא בדיוק לפני ארבע שנים בכינוס השלוחים העולמי.
מאז פרוץ הידיעה על הנצורים בבית חב"ד במומביי, עקבתי כמו כל עם ישראל בחרדה ובעניין גובר אחר הנעשה שם. ככל שנקפו השעות והימים, ההשערה הראשונית הפכה לבשורה של ממש, קשה וכואבת עד אימה.
למרות זאת, תחושת האובדן האישי חדרה להכרתי, רק ככלות ההאזנה לאותו נאום. התוודעתי לראשונה לקולו של ר' גבריאל. לאינטונציה הרגישה שבה מובעת כל מילה. לעוצמה ולמעוף שכל משפט מסגיר. למיתרים הרועדים ברגש ובכנות שבה הוא משמיע כל בדל של תיאור.
דווקא עכשיו, לתחושה הקשה של הזעזוע על הנורא מכול שאירע לשלוחים הנפלאים והמופלאים, נוספה באחת צביטה של ממש בלב. אובדן אישי. אֵבֶל.
* * *
סף הדמעות של כל אשר בשם ישראל יכונה היה בשבוע האחרון נמוך מהרגיל. דומה שלא חלפו כמה שעות מבלי שהסיקור הנרחב, היוצא מגדרו, של כל כלי התקשורת באשר הם, יוליד פרץ נוסף של התרגשות עד כדי דמעות.
שניות אחדות לאחר יללת הבכי הנורא של מוישי בן השנתיים, תוך כדי זעקת "אמא" שנשמעה מקצה העולם ועד קצהו, ליוו כלי התקשורת את הסב-האב, ר' שמעון רוזנברג, שמיום ליום הלכו ונחשפו תעצומות הנפש שלו קבל עם ועולם.
עתה הוא פוסע בסמטאות בומביי, לקראת פרידה מהמקום, וכשקולו נשבר ומתרסק הוא אומר למצלמה בתמרורים: "בעזרת ה', מוישי, כשיגדל, יהיה כאן השליח, הוא יהיה כאן הבית חב"ד".
פניו מיוסרות. זקנו הלבן רטוב מדמעות. והוא, אולי לראשונה, נשבר באמת, ואומר, "אין לי מילים".
לכשעצמי, מצאתי במילים הללו, למרות שביטאו משאלה ולא תכנית מעשית, סוג של תשובה, גם לתמיהתו התמה של שניאור בן השש ואולי אף לתסכול האישי שנבט בי ובשכמותי לנוכח החלל שהותירו אחריהם ר' גבריאל ומרת רבקה הי"ד.
לא הייתה זו הצהרה על תכנית מעשית. היה במילים הללו לא הרבה מעבר למשאלה אישית, רגשית, טעונה. אבל הרוח שממנה נשבה האמירה הזו, יש בה מסר ויש בה נחמה. השלוחים הקדושים נרצחו ואינם עוד. השליחות ממשיכה, פועמת ומכה שורשים.
* * *
"דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי להודו", מספר ר' גבריאל באותו נאום כובש, "היה ללמוד הלכות עבודה זרה", כדי לדעת איך וכיצד להתנהג בכניסה לכל המקומות הרבים הרוויים בה ובאבזריה.
כתום יום מסע ההלוויות שבו לא נותרה עין אחת יבשה, דומני שר' גבריאל ורעייתו הקדושים ביטאו, בחייהם הנאצלים ובמותם הטרגי, פרק מאלף בהלכות קידוש השם.
