את חסידות חב"ד ייסד רבי שניאור-זלמן בעל הכינוי המשפחתי "שניאורי", המכונה "הרבי הזקן" או "בעל התניא". הוא נולד בעיירה ליאוזנא שברוסיה הלבנה לאביו, רבי ברוך, שהשתייך אף הוא לעדת ה"נסתרים" והיה מחסידיו המסורים של הבעש"ט.
רבי שניאור זלמן נחשב לאיש פלא גם בין חבריו הגדולים. מן הסיפורים אודותיו עולה, שהוא ניכר כילד פלא כבר מלידתו ואף קודם לכן. בכמה מקורות מסופר, שעוד לפני לידתו מסר הבעש"ט להוריו הנחיות מדוקדקות לדרך גידולו וחינוכו של הילד העתיד להוולד, וכשנולד – הזהיר הבעש"ט את הוריו להסתירו מעין רואים ושלא לספר את "חכמותיו", כדרכם של הורים.
בפנקס הקהילה ליאוזנא רשום, כי בהיותו בן חמש שנים נתקבל כאחד מאנשי ה"חברה-קדישא" של העיר (לאו דווקא במינוח העכשווי המתייחס לאחראים על טיפול במתים וקבורתם, אלא בהקשר רחב של "טובי העיר" ומובחריה האחרים לסדר היום הציבורי). כאשר הגיע לגיל מצוות אף נרשם בספרי העיר, כחבר מן המניין ב"חברה-קדישא", וגדולי העיר כינו אותו בתארים מופלגים ומדהימים, תארים שגם גאונים ישישים לא קיבלום בנקל!
הוא היה גאון לא רק בתורה. הייתה לו גם ידיעה מקיפה ועמוקה ביותר במדע. ידיעותיו אלה נתגלו כאשר פתר שתי בעיות קשות אשר העסיקו את כל המומחים והפרופסורים שבאזור מגוריו. אחד מגדולי הפרופסורים התפעל ביותר מכשרונותיו של הנער הצעיר והיללו בפני מכריו. מאוחר יותר, כאשר נכנס רבי שניאור זלמן לפעילות ציבורית, הסתייע רבות במוניטין שעשה לו אותו פרופסור.
מעניינת העובדה, שאביו, שהיה מחסידי הבעש"ט, לא סיפר לו אודותיו. היה זה על-פי הוראתו המפורשת של הבעש"ט אשר הסביר, כי הנער שניאור זלמן צריך להגיע אל החסידות בכוחות עצמו, ללא הכוונה! (יש בכך ביטוי לקו המיוחד המאפיין את כל שיטת חב"ד – דרך של עבודה-עצמית, אך על כך נרחיב בהמשך).
אל עולם החסידות הגיע בהיותו בן 20-18. הוא נסע אז לעיירה מזריטש, שבה הנהיג את החסידות תלמידו של הבעש"ט וממלא מקומו – רבי דוב בער, המכונה "המגיד ממזריטש", והפך במהרה לאחד מתלמידיו ולגדול מביניהם.
למרות שרבי שניאור זלמן היה הצעיר שבחבורה, זכה דווקא הוא ליחסי קירבה מיוחדים במינם מצד רבו, המגיד ממזריטש. במכתביו של המגיד ממזריטש (מאלה שנתגלו מה"גניזה החרסונית" הידועה) הוא כותב עליו דברים מפליאים ומדהימים.
למשל, באחד המכתבים הוא כותב כך: "…שיקול הדעת הראשון של תלמידי הותיק, ר' זלמינא בעל השולחן-ערוך יחי' – היא נבואה קטנה, וכל היוצא מפיו יעשה. כי אם היה בדורו של אדמו"ר הבעש"ט זיע"א – גם כן היה מצוין…"
לאחר פטירת המגיד ממזריטש, בשנת התקל"ג (1773), נתמנה רבי שניאור זלמן לאחראי על צורת עבודתם ורשת פעולותיהם של החסידים. כעבור שלוש שנים נוספות, באסיפה הכללית של תלמידי המגיד ממזריטש, הוחלט למנות את רבי שניאור-זלמן לנשיא החסידות במדינת ליטא.
שנה זו, התקל"ו (1776), היא גם, כפי הנראה, השנה שבה החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל יותר ויותר את הגוון החב"די. במשך השנים הבאות נתגלה כיוון זה כמיוחד במינו, ולא עבר זמן רב והכל ידעו, כי בשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.
חסידות חב"ד הפכה מעתה למטרה העיקרית שאליה כוונו התקפותיהם של המתנגדים-מזה ושל המשכילים-מזה. רבי שניאור זלמן סבל רבות בשל כך, ובשנת התקנ"ט (1799) אף נאסר על-ידי השלטון הצארי, בעקבות הלשנה של המתנגדים והמשכילים. הוא ישב 53 יום במאסר, כאשר עונש מוות, המיועד למורדים במלכות, מרחף מעליו. אולם בסופו של דבר הצליח להוכיח את חפותו ויצא בכבוד ובניצחון גדול. (יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך מאז לחג-הגאולה בקרב חסידי חב"ד והקרובים אליהם).
רבי שניאור זלמן המשיך לבסס ולהרחיב את שיטת חב"ד, ואחריו המשיכו במלאכה זו ששת ממלאי מקומו, עד לתקופתנו בה הונהגה החסידות על-ידי רבי מנחם-מענדל שניאורסון, הידוע בכינוי "הרבי מליובאוויטש".
רבי שניאור זלמן נולד בח"י באלול בשנת התק"ה (1745) ונסתלק בכ"ד בטבת בשנת התקע"ג (1813).
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
