מדי שנה בשבת האחרונה לחודש שבט מוציאים אנו מארון הקודש ספר-תורה נוסף, בו קוראים את "פרשת שקלים". השנה, היות וזו שנה מעוברת, תיקרא פרשת שקלים בסוף חודש אדר א’ – בשבת הקרובה.
קריאה זו היא אחת מתוך ארבעת הפרשיות שאנו קוראים מדי שנה בחודש אדר, שסדרן הוא: "שקלים" ; "זכור" ; "פרה" ו"החודש".
בזמן שהיה בית-המקדש קיים היו מקריבים בו "קרבנות ציבור" – הם אותם הקרבנות שהיו באים מכספי הציבור. כסף זה ניתן על ידי כל איש יהודי כתרומה לבית-המקדש. מצווה זו היא לעני ולעשיר בשווה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". הכספים היו נאספים בקופות גדולות שהיו עומדות במרכזי הערים ותפקיד בית-הדין היה לדאוג לכך.
בראש-חודש ניסן היו מחדשים את כל מלאי הקרבנות – הבהמות והכבשים – בבית- המקדש. לשם כך תקנו חכמים להכריז כבר מערב ראש-חודש אדר ולהזכיר לעם לתרום ולהביא את שקליו. הכרזה זו היתה הכנה ליום ט"ו בחודש בו היו הממונים אוספים את הכספים.
וכך מדי שנה בשנה היתה קריאת התורה בפרשת שקלים (הנמצאת בפרשת כי תשא) – מעוררת את זכרון העם למצווה זו, לקיימה בעונתה.
עתה אין לנו בית-מקדש ואין אנו מקריבים קרבנות, אך על-ידי קריאה בפרשה זו – שקלים – בזמנה, כבאותם ימים, נחשב לנו הדבר כאילו קיימנו את המצווה בפועל, כפי שנאמר: "נשלמה פרים – שפתינו" – כלומר ב’שפתינו’-תפילתינו אנו משלימים את ה’פרים’-הקרבנות.
טעם נוסף לקריאה זו אמרו חכמים: בכדי שכאשר יבנה בית-המקדש – במהרה בימינו – יהיו המצוות הנהוגות בו סדורות בידינו.
מצווה זו חביבה היא במיוחד שהרי ממנה למדים אנו מהי אחדות ישראל: כל ישראל שווים הם, ללא הבדל בין עני לעשיר, חכם וטיפש. כולם חייבים באותה מצווה, בשווה, וקרבן כולם מקובל לפני הקב"ה.
