התואר "אגואיסט" גורם לכולנו סלידה ; אדם שחושב רק על עצמו, דואג רק לאינטרסים שלו ואף פעם אינו חושב על הזולת והחברה. אך אם נחשוב לרגע, נגלה כי בעצם כולנו, מי פחות ומי יותר, אגואיסטים! כולנו, בלי יוצא מן הכלל, אוהבים בראש וראשונה את עצמנו. אהבה עזה זו מופיעה על כל צעד ושעל בחיינו. בדרך כלל כשאנו נקראים לעשות טובה צץ מיד ה"אני" ועושה חשבון אינטרסים, סיכונים, ורק אח"כ הערכה של גודל חשיבות העזרה. יחד עם זאת, לא אחת אנו מתעלים מעל ה"אני", מניחים את האינטרסים האישיים בצד ומתגייסים בכל כוחותינו למשימה שהצבנו לעצמנו.
מצב שכזה יוצר את השאלה ; עד כמה והאם בכלל יש להתייחס לאותן רגשות אנוכיים? – מצד אחד, אם לא נחשוב על עצמנו לא נוכל לכאורה לנהל חיים תקינים, אך מאידך ברור לנו מעל לכל ספק כי חיינו אינם מסתכמים בדאגה לצרכינו האישיים ותו לא, אלא הרבה מעבר לזה.
"מוסר הקורבן"
בחומש ’ויקרא’ אנו קוראים על עבודת הקרבנות. הרמב"ן (ר’ משה בן נחמן) מייחס להקרבת הקרבן את התועלת המוסרית מלבד הכפרה על החטא. כאשר האדם מביא קרבן עליו לחשוב שבעצם ברגע זה הוא מקריב את עצמו, וכל הפעולות שנעשות בבהמה היו צריכות להיעשות בו. ובלשון הרמב"ן: "ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה (את הבהמה) . . דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וכו’". הקרבת הקרבן מעוררת באדם את תחושת הקרבת נפשו ברוחניות וביטולה לבורא.
היות ובקרבנות ישנם סוגים שונים, הרי שגם רגש ההתבטלות וההתמסרות לה’ משתנה לפי סוג הקרבן. בקרבן החטאת למשל, נדרשים מהמקריב רגשות תשובה כנים ועמוקים ולעומת זאת קרבן נדבה מעורר באדם את רגש האהבה להשם. אולם בכל הקרבנות ההתמסרות מלווה ותלויה ברגשות שונים ואינה מבטלת לגמרי את מציאותו של האדם.
שריפה – התמסרות וביטול
אחת הפעולות שנעשתה על המזבח ונחשבה כקרבן בפני עצמו היתה הנחת העצים ושריפתם על מקום המערכה. לכן שימשו עצי המערכה לא רק כאמצעי טכני לשריפת הקרבן אלא כחלק מהמשמעות הרוחנית של הקרבנות.
אדם נמשל לעץ ככתוב: "כי האדם עץ השדה". שריפת העץ מבטאת את ההתבטלות המוחלטת לה’, בלי שום מחשבות ותחושות אישיות. כבכל דבר גם בקרבן עלולה להתערב תחושת ה"אני". אפילו בקרבן עולה, שנשרף כליל על המזבח, יש ליהודי הרגשה טובה ביודעו שקרבנו גרם נחת רוח למעלה – "אישה ריח ניחוח לה’" – אך בשריפת העצים על המזבח אין הוא מרגיש שעשה דבר מה ולא נשאר כל רושם וזכר לקרבנו. יותר מכך ; כל מטרת שריפת העצים היא כדי לסייע בהקרבת הקרבנות השונים.
זוהי איפוא תחושת ההתמסרות המוחלטת תוך ביטול ושריפת הרגשת ה"אני". כך, ללא כל פניה עצמית ותועלת אישית, סלולה הדרך להתמסר לענינים אחרים ול"הכשיר" ולקרב יהודים הרחוקים לעת עתה מתורה ומצוות.
התוצאה – שׂמחות
זהו גם הטעם הפנימי שעצי המערכה קשורים לשמחות מיוחדות. מסופר בתלמוד (במסכת ’תענית’) שלאחר הגלות שאחרי חורבן בית ראשון "כשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה" ואז נחלצו מספר משפחות לטובת הענין ונדבו עצים משלהם למקדש. כהוקרה על כך נקבע כי מידי שנה באותם ימים, תינתן למשפחות אלה הזכות לנדב עצים למזבח, אפילו אם כבר היו במקדש די עצים והותר. חכמים גם תיקנו כי ימים אלו יהיו לימי שמחה לאותן משפחות עד שיהיו אסורים בתענית ובעשיית מלאכה. במקום אחר בתלמוד מובא כי אחת הסיבות לשמחה בחמישה-עשר באב, עליו נאמר כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", היתה בגלל שביום זה הפסיקו וסיימו את כריתת העצים למזבח.
אין ספק כי שמחות אלו נקשרו לעצי המערכה בגלל המעלה והלקח הטמונים בהם, המעידים כי לא רק שאינם טפלים לקרבן אלא שהם מהווים כלל ויסוד לכל הקרבנות.
לנו לא נותר אלא להפנות את תשומת לב כולנו לביטולו המוחלט של ה"אני" שלנו, אשר ביטול זה הוא היסוד להתעסקות הבלתי מתפשרת בכל כוחותינו לקיום והפצת התורה. כל אלה לבטח יביאו שמחה למעלה, כמו גם למטה, עד לשמחה העיקרית – היא הגאולה ובנין בית-המקדש ובקרוב ממש.
