אש יוקדת בנפאל / בלוג

"אמא", לוחש לי הילד שלי פתע, "יש מקומות בעולם בהם יש גם ילדים במדורה, נכון"? • השליחה חני ליפשיץ בבלוג מרגש מל"ג בעומר בנפאל

הרחובות מלאים שאון אדם.

פרגים אדומים מעטרים את הסמטאות וקול דנדון פעמוני התפילה מכה באויר. קרשים הפכו לבימות מאולתרות ועליהם מוצבת דמותו של הבודהא מעץ ומאבן.

רמקולים מזייפים מנגינות צורמות לאוזן. פושטי יד מטולאי בגדים וילדים זבי חוטם מרקדים ומקצפים ברגליים יחפות אל מול הצלם, משליכים לעברו אורז ועדשים, כורעים בהכנעה על ברכם זועקים לו תפילה.

היום הוא יום הולדתו של בודהא על פי המסורת הבודהיסטית ונפאל עוטה חג.

התיירים הרבים הגודשים את האיזור מתקתקים בהתגשות בכפתור המצלמה, דואגים שלא להחמיץ ולו אחד מהטכסים.

על חוטי החשמל תלויות נורות צהובות המאירות באור חיוור את קהל החוגגים. "מיים קדושים" צבועים בשלל גוונים נשפכים לכל עבר.

בבנין הלבנים האדום, בית חב"ד קטמנדו, יושבים אותה שעה צעירים וצעירות על הכורסאות הכחולות לשיעור של שבת עם הרב חזקי.

פניהם מכוסות בקמטי הקשבה. ידיהם חרוצות בתלמי הרצון. אילו מבניהם שמיהרו להספיק את סעודת השבת, עוד מכוסים באבק הדרכים ועמל הטיפוס ממנו שבו זה עתה.

קולות השחוק וההילולא שבחוץ חודרים מבעד החלונות ורוח הדברים צולפת מעל ראשם אך עיניהם המביטות בנו, צלולות וטהורות הם וקול פכפוך מיים חיים שובה את ליבם, מושך אותם אל המקום ואלינו כמו בחוט נסתר.

בעוד שעות מספר תצא שבת המלכה חרש את עמק קטמנדו ושלושים ושלושה יום ימלאו לעומר. יום הפטירה של רבי שמעון בר יוחאי.

איני יכולה להימנע מהמחשבה על כך שבדיוק 1840 שנה קודם לכן, ישב רבי שמעון במקום נסתר בין הרים, בבית חב"ד קטן עשוי חול ואפר עם אלעזר בנו.

מחוץ למערה הרחובות מלאים היו גם כן שאון אדם.

הרומים עטו שריוני קשקשים. הניפו הזרוע, סימנו טריטוריות על מפת העולם, מילאו איצטדיונים בשוורים ובשר. שעטות הסוסים נשמעו היטב על מרצפות השיש המסותתות. פרסות הברזל הטביעו חותם של און ושל כח. פסלי אבן ועץ הונחו בכל פינה, נתינים כרעו בהכנעה על ברכם זעקו תפילה לקיסר ולאל.

בפנים יושב היה אלעזר ומביט באבא שמעון. פניו מכוסות בקמטי הקשבה ידיו חרוצות בתלמי הרצון. הרוח צולפת מעל לראשו, גופו מפולש בעפר עד צווארו, שערותיו מכוסות באבק אך עיניו צלולות וטהורות היו.

רחש פכפוך מעיין המיים הנובע, שבה את ליבו ועץ החרובים המצל תדיר על הפתח, נסך כח באבריו ומושך אותו בחוט נסתר אל שמעון אביו ורבו.

אנו מספרים להם, לצעירים, על אותו רבי שמעון אשר נולד לאחר שנות עקרות רבות וקשות לאמא שרה ואבא יוחאי.

מנהיג מבטן ומלידה שלא חת ולא פחד מאף אחד, לא נתן לתרבות זרה לעבור את סף ביתו. איש קדוש שהאיר את העולם בסודות ורזים.

"רגע", מהסס גיל, "נראה לי שיש כאן טעות. זה… זה לא היה בר כוכבא"? הוא שואל. "השם בר יוחאי לא ממש זכור לי בהקשר הזה " הוא נבוך.

"כל השנים למדנו שהמדורות של ל"ג בעומר הם לזכר האבוקות שהובערו במהלך מרד בר כוכבא המפורסם והחץ והקשת היו כלי המלחמה באותה תקופה" מסבירה הילה.

כבכל שנה אנו מנסים לעקור את הטעות שהשתרשה. בסמינרי היהדות הנערכים מידי שלושה שבועות בכפר נופש הררי, אנו משתדלים להקדיש מספר שעות לימוד לנושא של לוח השנה היהודי ונוכחים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה זה חשוב, עד כמה רב הבלבול.

מאוחר יותר בגן האירועים של בית חב"ד. שמיים זרועי כוכבים מרכינים ראשם מטה אל העשן המיתמר.

ספסלי עץ נושקים זה לזה נושאים עליהם עשרות מטיילים ומטיילות יושבים יחד מול להבה גדולה של אש.

צלילי גיטרה וחליל משתלבים בשיחת חברים. תפחי אדמה משנים אט אט צבעם בין גחלים לוחשות.

"אמא", לוחש לי הילד שלי פתע, "יש מקומות בעולם בהם יש גם ילדים במדורה, נכון"?.

"כן, זה נכון", אני עונה לו ומביטה היישר בעיניו היפות.

"ילדים בגילי?" הוא משתלהב.

"כן" אני עונה לו "ילדים בגילך ובגיל של אחים שלך".

תומר היושב סמוך אלינו מניף את תלתלי הזהב לעברו ומציע לו לפרוט על הגיטרה שיר ילדים מוכר, הילד נפנה אליו בחיוך אופיני.

בדרך חזרה הביתה צעדי איטים יותר.

אני עומדת בפתח חדר הילדים ומביטה בפניהם של הקטנים הנמים ברוגע את שנתם. ברחובות בחוץ טרם הסתים הפסטיבל. הריקודים המסורתיים לבודהא נמשכים, המיים הצבועים אדום נשפכים על במות העץ.

ואני אז נזכרת בפטל אדום שטפטף על כביש אספלט דרך הסדק הקטן שבמימיה הוורודה.

תהלוכת ל"ג בעומר בעיר מגורי. צעדנו אז תחת השמש היוקדת עשרות ילדים בשורות אורכות דבוקים זה לזה בזיעת חברים צועקים במלוא גרון מפריחים ססמאות לחלל האויר.

הכרזות אותם עמלנו לקשט ימים ארוכים קודם לכן, התקמטו תחת ידינו הקטנות אך למי היה אכפת בכלל?!

מוללנו בהתרגשות את כרטיס ההגרלה הירוק נושאים תפילה שאך הפעם נטוס בשמי הארץ ואם לא אז, לפחות נקבל את האופניים.

תחת כובע המצחיה הקטן זיהינו את פניהם של ילדים מהשכונה, מבית הספר , מכרים ותיקים וחדשים. שנה תמימה חיכינו לחגיגה הגדולה וכשזו הגיעה , ביקשנו שלא יגמר לעולם.

קול נשימותיהם הקצובות של הילדים מחזיר אותי אל ביתנו בנפאל.

אל הצלילים המראות הריחות…

למחרת אנו יושבים להכין את הכרזות לתהלוכה הקטנה שלנו. שלושה ילדים אוחזים שקית ממתקים ביד. תיכף נצעד מהסלון אל המטבח.

בבית חב"ד שממול יושבים אנשים לאכול ארוחת בוקר כשרה. חלקם ניגשים לבית הכנסת מדפדפים בסידור מגניבים מבט מהורהר אל הקוביות השחורות. אולי רק הפעם… הם לבד… אף אחד לא יחשוד בהם שהם חוזרים בתשובה חלילה.

"אנחנו מצירים את מדורת ל"ג בעומר להתלוכה שלנו" מספרים לי הילדים.

"עוד מעט ניתן לך לראות" הם מבטיחים.

גלית ושירה נכנסות אלינו לטעום קצת תחושה של בית. אני מגניבה מבטי אל הציורים שלהם. חתיכות של בריסטול כתום מודבקות על דף לבן – זו המדורה. במרכז דמות רב עם זקן ועשרות רבות של פרצופים יושבים מסביב . בחורים עם שיער ארוך עד כתפיים. כמה גיטרות שעונות על גדר. אף לא ילד אחד בתמונה.

אני מפליגה בדמיון שוב 1840 שנה קודם לכן. רואה שליח עם בנו בתוך מערה.

ילד יחיד שם בפנים. כשבחוץ, הצלילים המראות הריחות, ילד עם מבט יוקד בעיניו הגדולות.

"עוד מעט. ממש לא עוד הרבה זמן", אני לוחשת לילדים שלי, "נבעיר מדורה ענקית בחצר של בית המקדש בירושלים", הם מביטים בי מוקסמים.

"הכהנים אז ידליקו את המדורה בלפידים מוזהבים והלויים ינגנו בנבל וכינור", אני ממשיכה.

"אנשים מכל העולם יהיו שם במדורה הזו. הם יעמדו על קצות האצבעות כדי לא להחמיץ את המראות אבל.. אבל אתם לא צריכים לדאוג . באמת שלא. בשורה הראשונה מול השלהבת העולה, יהיה מקום מיוחד לשליחים הקטנים של הרבי. אין לי ספק בכלל".

"ויהיו ילדים בגילנו "? הם שואלים "וודאי" אני ממהרת להשיב "נשב שם כולנו יחד עם עוד הרבה הרבה ילדים".

פניהם של ילדי מחייכות מול פני. אנו אוחזים את הכרזות בידינו ויוצאים לתלוכה הקטנה שלנו מהסלון למטבח.