ברכה מוזרה

ירא-שמים ומוקיר רבנן היה פייבל העגלון, תושב העיירה ראדין. ביתו שכן לא-הרחק מביתו של רבי ישראל-מאיר הכהן, החפץ-חיים. בכל הזדמנות אפשרית היה מציץ בפניו הקורנות של החפץ-חיים ושואב מהן הארה של קדושה - סיפור לשולחן השבת

ירא-שמים ומוקיר רבנן היה פייבל העגלון, תושב העיירה ראדין. ביתו שכן לא-הרחק מביתו של רבי ישראל-מאיר הכהן, החפץ-חיים. בכל הזדמנות אפשרית היה מציץ בפניו הקורנות של החפץ-חיים ושואב מהן הארה של קדושה. כאשר נזדמן לו להסיע את החפץ-חיים ממקום למקום זה היה לו יום חג.

פעם אחת, בעודו רותם את עגלתו לשני סוסיו, עצר לידו החפץ-חיים ובפיו בקשה לא-שגרתית: "ר' פייבל יקירי. אם תזדמן בעת הקרובה לאיישישוק, אנא סור אל רבי יוסף-זונדל הוטנר ובקש ממנו ברכה בעבורי".

נפשו של פייבל עלצה בקרבו. החפץ-חיים בכבודו ובעצמו הטיל עליו שליחות אישית!… לא, הוא לא התכוון להמתין עד שתזדמן לו כבדרך-אגב נסיעה לאיישישוק. חיש-מהר עלה על עגלתו והצליף בסוסיו בדרך לאיישישוק.

בעיני רוחו כבר ראה עצמו עומד לפני רבי יוסף-זונדל ומוסר לו את משאלתו של החפץ-חיים; ומיד לאחר מכן שב אל החפץ-חיים וחוזר לפניו בחרדת-קודש על נוסח הברכה. המחשבה על שזכה לשמש שליח בין שני גדולי-עולם, סחררה את ראשו.

לא חלף זמן רב ופייבל התייצב בחיל וברעדה לפני רבי יוסף-זונדל באיישישוק, בהציגו לפניו את בקשתו של החפץ-חיים. שקע רבי יוסף-זונדל בהרהור קצר ולאחר מכן אמר לפייבל את המילים שימסור משמו לחפץ-חיים.

למשמע מילותיו הספורות של הרב מאיישישוק החסיר ליבו של פייבל פעימה. תחילה סבר כי אוזניו הטעוהו. לנוכח תגובתו הלא-ברורה של פייבל, חזר רבי יוסף-זונדל על מילותיו. עתה לא נותר עוד כל ספק באשר לתוכן הדברים שהתבקש למסור לחפץ-חיים.

הדרך בחזרה לראדין עברה על פייבל מתוך בלבול וסערת-נפש. "בשום פנים ואופן לא אמסור את נוסח ה'ברכה' הזו לחפץ-חיים!", אמר לעצמו. לא היה בו העוז לעשות זאת.

בימים הבאים עשה פייבל כל מאמץ להימנע מלפגוש את החפץ-חיים פנים-אל-פנים. הוא שינה את שעות התפילה הקבועות שלו, ואף נזהר שלא לחלוף סמוך לביתו של החפץ-חיים, לבל ייאלץ לחזור באוזניו על 'ברכת' הרב מאיישישוק.

אותו יום הקיץ הקץ על מסע ההתחמקות של פייבל. בעודו שקוע בחיזוק אופני עגלתו נגעה יד בכתפו. "נו ר' פייבל, שמא כבר הזדמן לך להיות באיישישוק?". חיוור כסיד הסב פייבל את פניו לאחור וראה מולו את החפץ-חיים. לשקר לא העז, בוודאי לא לחפץ-חיים. כמי שכפאו שד הניד את ראשו לחיוב.

"ושמא זכרתני לטובה וביקשת בעבורי ברכה מרבי יוסף-זונדל?", שאל החפץ-חיים. פייבל היה מוכן לשלם הון כדי להיקבר תחתיו באותו רגע. שוב הניד ראשו בחיוב. "אם-כן, מדוע מונע אתה טוב מבעליו ואינך מספר לי? מה אמר לך?", הוסיף החפץ-חיים ברכות שטרוניה נסוכה בה.

פייבל שתק. לשונו דבקה לפיו והוא חש כי נשימתו מתקצרת. "וכי אינך זוכר?!", דחק בו החפץ-חיים.

"דברים קשים אמר רבי יוסף-זונדל ואיני רוצה לחזור עליהם", פלט פייבל במאמץ רב.

"בכל-זאת אמור", הפציר בו החפץ-חיים, ועיניו הביעו פליאה.

פייבל הוסיף לשתוק.

"אמור!", פקד עליו החפץ-חיים.

"הוא אמר…", לחש פייביל בחשש, "הרב מאיישישוק אמר, כי הוא מברך את רבנו שבקרוב מאוד ילך ברגליים יחפות ויישא אבנים על ליבו". את החיוורון על פניו של פייבל החליף עתה סומק עז. כוחו לא עמד לו והוא פרץ בבכי נרגש. "יסלח לי רבנו על שנתגלגלה חובה על ידי", התייפח. "אילולי ציווה עליי במפורש, לא הייתי מוציא מילים אלה מפי לעולם!".

בעודו מדבר בראש מורכן, העיף מבט חטוף לעבר החפץ-חיים, ולתדהמתו ראה כי במקום לכעוס ולהיבהל מה'ברכה' המשונה ששוגרה לו מאיישישוק, נהרו פניו וחיוך של קורת-רוח נמתח על שפתיו.

"האם אינך מבין, ר' פייבל יקירי?", פנה לפתע החפץ-חיים אל העגלון הנבוך והמיוסר. "הלוא ברכה גדולה עד מאוד אצל לי הצדיק מאיישישוק. בבית-המקדש התהלכו הכוהנים ללא נעליים לרגליהם והכוהן הגדול נשא על ליבו את אבני החושן!… בירכני אפוא הצדיק כי אזכה להיות הכוהן הגדול בבית-המקדש. אני, דיי לי אם אזכה לקיום חלקה הראשון של הברכה".

ואמנם ברכתו של הרב מאיישישוק במקומה הייתה. כידוע, כל ימיו ייחל החפץ-חיים וציפה לביאת המשיח ולבניין בית-המקדש. עד כדי כך גדולה הייתה ציפייתו, שפעם אחת שלח איגרת לכל רבני האזור וביקשם לערוך רשימה מסודרת שתכלול את שמות הכוהנים המתגוררים בתחום רבנותם, תוך פירוט גילם, מידת ייחוסם ומוכנותם לעבודה בבית-המקדש. בכל יום אחכה לו!

ברכת הרב מאיישישוק הייתה אפוא יקרה מאוד לליבו של החפץ-חיים.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות