די לישון!

מהי משמעותה הפנימית של השינה?

מספיק לישון…

3 מיליון נפש, אנשים נשים וטף חונים סביב הר סיני. זה עתה יצאו בניסים גדולים מארץ מצרים, מעבודת פרך לחירות אמיתית, וכעת הם עם אחר המסור לא-לוקיו. כבר ביציאתם מארץ הגויים נאמר להם שבעוד שבעה שבועות יקבלו מתנה יקרה הגנוזה כבר כאלפיים שנת תחת כסאו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה.

בקוצר רוח חיכו וספרו כל יום שעבר. בעוד שעות ספורות, בבוקרו של יום החמישים, יגיע רגע השיא – קבלת התורה. לעת ערב משתרר לפתע שקט. הנרות כבים ועלטה אופפת את המחנה. כולם הולכים לישון לקראת יום המחרת.

השמש עולה וזורחת והקב"ה רוצה לתת לעמו את התורה הקדושה שיחד להם, אך העם כולו נם את שנתו. שואל הקב"ה: "מדוע באתי ואין איש – קראתי ואין עונה?". רק כאשר החלו להישמע קולות וברקים החלו האנשים מתעוררים מתרדמתם והתייצבו בתחתית ההר.

הכנה מוזרה

סיפור הדברים, שמקורם במדרש, מעורר פליאה. הייתכן שעם ישראל שכל-כך ציפה לקבלת התורה, שמיום קבלת ההודעה על נתינתה השתוקק וחיכה להגיע ליום זה, והנה, כשהם נמצאים רק שעות ספורות לפני המעמד הא-לוקי הגדול, אוחזת בהם השינה?

כולנו חווים מידי פעם את אווירת הצפיה ערב טיול או מבחן, או קודם פגישה עם חבר שלא ראינו שנים. זמן רב עובר עד שנרדמים וגם אז מתעוררים כל שעה, קמים שעה לפני המועד ומחכים בקוצר רוח לבאות. אולם, לא כן בני ישראל. אלו ישנו כה חזק – כמסופר במדרש – עד שאפילו עקיצת פרעוש לא עוררה אותם!

השאלה מתחזקת עוד יותר בזכרנו את מטרתה הפנימית של ספירת העומר, זיכוך המידות ועלייתם של בני-ישראל מ-'מ"ט שערי טומאה'. אי לכך הגיעו לדרגה הכי נעלית ובכל זאת העדיפו לישון בערב מתן תורה.

מכל זה מובן ששנתם לא הייתה כתוצאה מרשלנות והסחת דעת ממתן-תורה, אלא בכוונה תחילה, כחלק מההכנות לקבלת התורה.

פנימיותה של שינה – מהי?

על מנת להבין את פשר התנהגותם של בני ישראל נסביר תחילה מהי "שינה" בפנימיות העניינים.

בשעה שהאדם ישן עולה נשמתו למעלה ורק חלק קטן ממנו נשאר בגופו ומחיה אותו. הנשמה בהיותה למטה מוגבלת, ודביקותה בה' והשגתה באלוקות מופרעת על-ידי הגוף וצרכיו. מה-שאין-כן כשהיא עולה למעלה, בעת השינה, ביכולתה להגיע לדרגות גבוהות ביותר. בבוקר קם האדם משנתו כשבאמתחתו מטען אותו רכשה הנשמה למעלה.

זהו ההסבר לכך שפעמים אדם לומד תורה ומתייגע בשאלה קשה ומסובכת. עובר היום ועדיין לא מצא לה פתרון, והנה, ראו זה פלא: בעת השינה עולה במוחו התשובה לקושיה! – זוהי תוצאה של עליית הנשמה למעלה.

לכן כשעמדו היהודים לפני הרגע החשוב של קבלת התורה, לאחר 49 ימי ספירה וזיכוך, חשבו שההכנה הטובה ביותר תהיה באמצעות עלית נשמותיהם בשעת השינה. זהו שנאמר במדרש: "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה". השינה – השגות הנשמה, עריבה- גבוהות, והלילה – הסתר העולם, קצרה – קטן.

חיבור הגשמי עם הרוחני

אף-על-פי-כן אנו רואים שהקב"ה לא היה מרוצה מהכנה שכזו. מדוע?

החידוש במתן-תורה לא היה בעצם גילוי התורה אלא בשינוי המהות ביחסים שבין האדם לבוראו.

לפני מתן תורה הצטמצמה עבודתם של ישראל במישור הרוחני בלבד. לא היה בכוחם לקחת דבר גשמי ולהפכו לדבר שבקדושה. במעמד הר סיני העניק להם הקב"ה את הכוח המופלא לחבר ולקשור דברים גשמיים ומוגבלים עם הקדושה האין-סופית. בכוחותיו אין האדם יכול להתעלות מעבר למגבלותיו הטבעיות. רק הקב"ה, הכל-יכול, יכול לבצע את חיבור הגשמי עם הרוחני וכוח זה הוא נתן לעם ישראל.

בכוח זה נוטל היהודי קלף גשמי, מעור בהמה, וכותב עליו אותיות בפרשיות המזוזה והתפילין. הקלף הופך אפוא להיות חפץ של קדושה. החדרת הקדושה בחול – זהו ענינו של מתן תורה.

לכן ההכנה למתן-תורה צריכה להיות בהתאם, אולם הכנתם של בני-ישראל הייתה בצורה הפוכה, כשהנשמה יוצאת מן הגוף, כאשר כוונת התורה לעבוד עם הגוף ובתוכו להחדיר קדושה!

זהו גם טעם המנהג, שלא לישון בלילה שלפני קריאת עשרת-הדיברות ולערוך 'תיקון ליל שבועות'. אנו לומדים לקח ומתקנים בכך את חטאם של בני-ישראל במדבר. לימוד התורה, פעולת הנשמה בגוף, זוהי ההכנה לקבלת התורה – "בשמחה ובפנימיות" – בשבועות, שהשפעתה נמשכת על כל השנה.