לא אחת שאלנו את עצמנו : איך קורה שיהודי שומר תורה ומצוות, דבק באמונתו בבורא העולם, ובכל אופן לפעמים הוא עובר עבירה! והרי בשעת מעשה ידע שהמעשה אסור!
ואם תאמרו : אולי אינו קשור כל-כך לאלוקיו! – נסו להעמיד לפניו ברירה חד משמעית: למות או להמיר את דתו. כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יבחר ללא היסוס למסור את נפשו על קידוש-השם ולא להמיר הס-והלילה את אלוקי ישראל בעבודה-זרה.
כיצד אם-כן, כשיש בידו הברירה בין חיים למוות, יש בו הכוח לבחור במוות ואילו כאשר מדובר בתאווה קטנה לעבירה הוא נכנע לה? איך הוא מסוגל לעבור עבירה המרחיקה ומפרידה אותו מה' וכיצד הוא מרשה לעצמו לעשות מעשה העומד בסתירה עם האמונה הפנימית שבליבו!
רוח שטות
בפרשת השבוע אנו עוסקים בדיני "סוטה" – אישה שסטתה מדרכי הצניעות. על הפסוק "איש איש כי תש(ס)תה אשתו" דורשים חכמינו : "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
הביטוי "תשטה" כולל גם משמעות של סטייה מדרך הישר וגם משמעות של שטות, וחכמינו מחברים בין שני הפרושים. – יהודי אכן רוצה להיות קשור לאלוקיו .אינו רוצה לחטוא, אלא שנכנסת בו רוח שטות שגורמת לו לעשות דברים המנוגדים לרצונו העצמי. התאווה והמשיכה לגשמיות וחומריות מסנוורת את האדם וגורמת לו לאבד את התחושה הרוחנית. לרגע נדמה לו שעל אף החטא לא קרה דבר ושהקשר שלו עם הקב"ה נשמר ללא שינויים.
מחשבה זו היא היא הרוח שטות. היהודי משלה את עצמו ולכן הוא מרשה לעצמו לעבור עבירה. האמת היא שאפילו עבירה קלה גורמת לפירוד מה'. בזמן העבירה הוא נמצא בריחוק גדול מקדושת ה'. דרגתו נמוכה אפילו משל הבהמות, חיות שקצים ורמשים, שהרי הם אינם עוברים על רצון ה' וממלאים את תפקידם, ואלו האדם – בחיר הנבראים – משתמש בכוחות הנעלים שנתן בו הבורא כדי לעשות דברים שהם נגד רצונו, בבחינת מרידה ממש.
יתירה מזו: הגם שעצם הנשמה קשור ודבוק בה' וגם בעת החטא אינו נפרד ממנו, אך הכוחות הגלויים המעצבים את אישיותו של האדם נפרדים מאחדותם עם ה' אפילו על-ידי עבירה קלה.
התבוננות מלאה
כעת נבין מדוע קיים הבדל בין עבודה זרה שלגביה מוכן היהודי למסור את נפשו ולהיהרג, לבין עבירת אחרת שבה הוא מניח לעצמו להתפתות ולחטוא. רוח השטות שנכנסת בו גורמת לו להתעלם מן העבירה הקלה שמשקלה כביכול מועט ולחשוב שאינה מפרידה אותו מהקב"ה, מה-שאין-כן עבירה חמורה המסוכנת יותר ועלולה להביא לניתוק הקשר.
מהו הפתרון לבעיה נפוצה זו של זלזול והתעלמות מעבירות קלות! – התשובה נעוצה בכל הדברים שאמרנו עד עתה. ההתבוננות באמיתות הדברים ובייחוד במהות הקשר בין האדם לבוראו, אשר עבירה קלה ביותר גורמת לקרע גדול, מהווה סייג וחומה כנגד אותה רוח שטות המנסה להשתלט לפרקים על האדם.
התבוננות ומחשבה זו מעוררת התקוממות באדם כנגד התאוות והרהורי החטא, בדיוק כפי שהוא מתנגד לאלו שמנסים לשכנעו להמיר את דתו ולעבוד עבודה-זרה. זהו למעשה קיום הציווי הכללי "סור מרע" – ההתנתקות מהעבירה וההתחזקות בקיום התורה והמצוות.
כשאישה פונה עורף
הקשר בין הקב"ה לעם ישראל נמשל לא אחת לקשר שבין איש לאשתו. הקב"ה הוא ה"איש" וכנסת-ישראל היא ה"אישה". כשיהודי חוטא לקב"ה הרי הוא כמו אישה שפונה עורף לבעלה וסוטה מדרך הישר. זוהי הסיבה שהתורה מוצאת לנכון דווקא בפסוק זה ללמדנו את כללות מהותו של החטא והמניעים, הרוח שטות, שהביאו את האדם לחטוא.
הקשר עם האישה שסטתה מלמד אותנו גם בצד החיוב. סוטה אינה אישה שחטאה בוודאות. היא רק הביאה את עצמת לידי חשד ואם-כן אם היא תמצא טהורה מבטיחה לה התורה ברכה : "וניקתה ונזרעה זרע". כך גם היהודי, אף על פי שחטא הרי בפנימיות ליבו הוא נשאר דבוק בה' וסופו לעשות תשובה, שכן הובטחנו כי "לא ידח ממנו נדח", עד שאפילו זדונות נהפכים בסופו של דבר לזכויות.
