למה באמצע החופש?

דווקא בעיצומם של ימי הקיץ, ימים שמסמלים את הנאות החיים והחופש, העם היהודי נכנס לאווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. מה הקטע?

בעיצומם של ימי הקיץ, בשעה שבעולם כולו יוצאים מיליונים לחופשות ולנופש, העם היהודי נכנס לאווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים, ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות. ניגודיות זו מבליטה עוד יותר את תפיסת-העולם הייחודית לנו.

לוח-השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת. אלה ימים שבהם תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת, כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנועד לכל ימות השנה. זו אחת ממטרותיהם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב – ימים אלה מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית.

לחזור לשולחן המלך

האבל הזה יכול להיראות מוזר מאוד ותלוש מן המציאות: אנשים שמחים ועליזים עוטים עליהם פתאום ארשת כבדה ומתאבלים על דברים שקרו לפני אלפיים שנה. אבל לאמיתו של דבר, האבל הזה איננו תלוש מן המציאות. ההפך הוא הנכון – הוא מחבר אותנו למציאות ומונע אותנו מלשכוח את האמת.

כשיהודים הרגישו נרדפים ומעונים, כאשר בכל רגע היה עלול להתרגש עליהם פוגרום או אסון אחר, הם זכרו היטב את צער הגלות וייחלו לגאולה. לעומת זה, בתקופות שלוות ורגועות יותר, עלול להיווצר רושם שהכול טוב ויפה. משיח? גאולה? – כן, למה לא, זה בהחלט חלום מתוק, אבל לא ממש נחוץ.

באים ימי בין המצרים ומבהירים את המשקל הראוי שיש לייחס לעניין הגאולה. בעיצומם של ימי קיץ בהירים, כשהעולם כולו יוצא לנפוש ולבלות, היהדות באה ומזכירה שאנחנו בגלות, אבלים וכואבים על חורבן בית-מקדשנו. אתה יכול להיות עשיר ומכובד, נהנה מבריאות טובה ובעל משפחה יפה – ועם זה אתה שרוי בגלות מרה.

כי הגלות איננה רק רדיפות ופוגרומים, צרות ומצוקות. הגלות העיקרית היא כמאמר חז"ל – "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". בן מלך, שגלה מעל שולחן אביו, יכול שיהיה לו כל השפע שבעולם, אבל הוא ירגיש שהעיקר חסר כאן – הוא גלה מעל שולחן המלך.

כך גם אנו, היהודים, הננו בני מלכים, ומקומנו האמיתי ליד 'שולחן המלך' – במצב שבו השכינה שורה בישראל, כשבית-המקדש עומד על מכונו וכאשר מתקיימת התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זה המצב הטבעי והנכון ליהודי, וכל עוד לא זכינו לכך, אנחנו שרויים בגלות – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ימי בין המצרים נועדו להחדיר בליבנו את העוצמה הראויה לציפייה לגאולה. לא כחלום מופשט כלשהו, אלא כצורך אמיתי וקיומי. עלינו להרגיש חסרים, זקוקים באמת לגאולה, מייחלים לבואה. כבן מלך שגלה, הממתין ומצפה בקוצר-רוח לרגע שישוב אל אביו המלך.

ציפייה וגעגועים

החסידות הוסיפה נופך משלה לימי בין המצרים – לא אבל של יגון ושל קדרות, אלא צער שמהולה בו תקווה, כאב שיש עמו אמונה. האבל כשהוא לעצמו עלול להביא לידי ייאוש, לאמור: הנה, כבר חלפו אלפיים שנה ועדיין לא בא. החסידות באה ומשלבת את האבל עם האמונה, את הצער בתקווה.

בשעה שאנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש ומצטערים בצערה של השכינה שגלתה, אנו מרגישים גם את פעמי משיח הנשמעים באוזנינו. כשאנו לומדים את ענייני המקדש, אין זה רק מתוך רגש האבֵלות והצער, אלא מתוך ציפייה דרוכה וגעגועים עזים לראות את בית-המקדש בתפארתו.

השילוב הזה בין צער הגלות לשמחת הגאולה, מעניק לנו כוח לחיות כל השנה מתוך ציפייה אמיתית לגאולה. ועל זה נאמר, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות