לא קל להסביר בהיגיון מדוע חלקים מסויימים מהמסורת היהודית נשמרים גם על-ידי יהודים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, בעוד חלקים אחרים נותרו נחלתם של מי שמגדירים עצמם שומרי תורה ומצוות. לכאורה אפשר היה לצפות, שמצוות או ימים בעלי משמעות דתית מובהקת יישמרו רק על-ידי שומרי תורה ומצוות, בעוד מרכיבים בעלי משמעות היסטורית ולאומית ידברו גם לליבם של מי שאינם מוגדרים דתיים. אולם המציאות מוכיחה שדווקא ההפך קרה.
קחו למשל את מצוות ברית-המילה – מצווה שכל-כולה ציווי אלוקי על-שכלי. והנה דווקא היא נשמרת באדיקות על-ידי כל בני העם היהודי. או יום-הכיפורים – יום שכל מהותו צום, תפילה, תשובה (מושגים דתיים מובהקים) – וגם הוא נשמר על-ידי רובו המכריע של העם. כך גם הכשרות, שאף היא עניין דתי טהור, נשמרת על-ידי רוב היהודים, וכמוה המזוזה.
לעומת זה, תשעה באב, שמציין את הסבל היהודי לדורותיו, את חורבן הבית והגלות הקשה – נתפס כעניינם של יהודים דתיים בלבד. דווקא היום הזה, שאופיו ומנהגיו מובנים לגמרי בהיגיון האנושי, ושלא צריך להיות יהודי אדוק כדי להבין את חשיבותו – ננטש על-ידי מי שאינם מקפידים על קלה כחמורה. הוא אשר אמרנו, קשה להבין זאת.
תמצית הסבל היהודי
שאלו צעיר יהודי אם חשוב לציין את יום השואה, והתשובה תהיה חד-משמעית. האם גם בעוד מאה ומאתיים שנה יהיה חשוב לציינו? גם על השאלה הזאת ישיבו לכם בחיוב. כל יהודי מבין שהעם היהודי צריך לזכור לעולם ועד את אשר עולל לו הצורר הנאצי.
והאם העם היהודי אינו צריך לציין את היום שמנקז לתוכו את כל הצער והכאב של ההיסטוריה היהודית? את חטא המרגלים, שהשאיר את העם במדבר ארבעים שנה; את חורבן הבית הראשון והשני; את נפילתה של ביתר; את העלאת המחרשה על ירושלים, כדי להשמיד אפילו את שרידיה; את גירוש ספרד. תשעה באב הוא יום מרכזי ביותר בהטמעת ההיסטוריה היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם.
אולי אחת הסיבות לניכור שרבים בציבור הרחב חשים כלפי תשעה באב נובעת מהעובדה שהוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ, ולכן אין הוא מוטמע באמצעות מערכת החינוך. אף-על-פי שמערכת החינוך הממלכתית מעניקה מעט מאוד מידע על חגי-ישראל בכלל, בכל-זאת יש עשייה חינוכית סביבם, והתלמיד סופג את חשיבותם. אולם ימי בין המצרים בכלל ותשעה באב בפרט אינם נלמדים כלל במערכת, ואין פלא שהימים האלה אינם אומרים דבר לתוצרי אותה מערכת.
יש כאן החמצה גדולה, וחבל שלא נמצאה הדרך לעורר את תשומת-הלב הציבורית לחשיבותם של הימים האלה. סביר להניח שחקיקה לא תועיל בסוגיה זו, ואולי אף תזיק. דווקא הידברות יכולה לשכנע גורמים בעלי השפעה לתת לתשעה באב את מקומו הראוי לו בתודעה הכללית.
הכוח לעצב תודעה
מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון לשואה, התקשורת ממחישה את כוחה לעצב תודעה ולהעביר זיכרון מדור לדור. הכתבות הנרחבות, השידורים המיוחדים, השירים הנוגים – הם דוגמה ליכולתה של התקשורת לטפח מוּדעות ולמנוע שכחה. דמו לעצמכם שבתשעה באב הייתה התקשורת כולה מתעטפת אבֶל ומתייחדת עם היגון היהודי רב-השנים. איזו השפעה הייתה יכולה להיות לזה על כולנו.
האבל והצער על החורבן והגלות מבטאים גם את הציפייה לגאולה האמיתית והשלמה, גאולה כזאת שתיתן פשר ומשמעות לסבלו הבלתי-נתפס של העם היהודי. ולכן הצמידו חז"ל את השתיים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – מתוך הזיכרון של החורבן והאבל על הגלות, תצמח הגאולה הגדולה, על-ידי משיח-צדקנו.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
