הצדיק רבי זושא מאניפולי, מבחירי תלמידיו של המגיד ממזריטש, היה כל ימי חייו עני מרוד. כאשר הגיעה בתו לפרקה, לא הייתה בידו פרוטה כדי להשיאה. בני ביתו הדואגים דחקו בו שוב ושוב למצוא פתרון ומוצא בדרך-הטבע. רבי זושא מצידו שם את מבטחו בה' וציפה לישועה.
יום אחד נקרא רבי זושא על-ידי רבו, המגיד, לבוא למזריטש. לא היה זה עניין שבשגרה – שהרבי ישגר שליח מיוחד ויזמין תלמיד לבוא אליו. רבי זושא לא שאל שאלות מיותרות; הרבי קורא – באים! בחיל וברעדה צרר צרור קטן ומיהר לצאת לדרך.
בהגיעו למזריטש החיש רבי זושא את פעמיו לבית רבו. בראש מורכן ובציפייה דרוכה נכנס פנימה אל הקודש, ממתין בדממה למוצא פי הרבי. המגיד האיר לו פנים, כתמיד, ולא האריך בהקדמות. "יודע אני כי אין בידך הכסף הדרוש להוצאות חתונת בתך; הא לך חמש-מאות רובל, ומן השמים יסייעו בידך למצוא לבתך חתן ראוי", אמר לתלמידו המשתאה והצביע על צרור שהיה מונח על השולחן.
רבי זושא הביט ברבו בהכרת תודה עמוקה והתקשה להביע במילים את רגשותיו. המגיד שתק ולא יסף, ורבי זושא הבין כי בכך השלים הרבי את דבריו. הנהן בראשו ויצא מהחדר פוסע לאחוריו. שמח וטוב-לב יצא לשוב לאניפולי. כעת קיבל העניין כולו מימד של שליחות מהרבי!…
בדרכו נקלע רבי זושא לאכסניית-דרכים. לפתע שמע קול רעש ומהומה, מלוּוה בכיות רמות. הביט רבי זושא מבעד חלון חדרו, שמע מילה פה ובכייה שם, וקלט כי מדובר בשמחת נישואיה של יתומה שהופרה. התברר כי ברגע האחרון ממש החליט החתן לבטל את החתונה ולנטוש את הכלה המיועדת.
יצא רבי זושא לבדוק את פשר העניין. לאחר בירור קצר נודע לו מפי המוזמנים, כי האלמנה, אם הכלה, גילתה זמן קצר לפני החופה כי כסף הנדוניה, בסך חמש-מאות רובל, שנאסף בעמל רב – אבד. באותו רגע הודיע החתן, שהיה גם הוא יתום, כי אם לא יקבל עד החופה את מלוא הסכום שעליו התחייבה משפחת הכלה, יבטל את החתונה וייטוש את הכלה. הכלה ואימהּ ייבבו בשיברון-לב והמוזמנים הנבוכים התרוצצו בכל פינה, מחפשים את הנדוניה האבודה.
בכיין של אם הכלה ושל הכלה עצמה עורר את רחמיו של הצדיק. לפתע נשמעה קריאה רמה: "מצאתי את הכסף! הכסף נמצא!". זה היה קולו של רבי זושא. ההתרגשות במקום הייתה גדולה, והשמחה המופרת הושבה באחת על כנה. ואולם למרבה ההפתעה הודיע רבי זושא, כי הוא דורש 'עמלה' כשכר-טרחה וכהכרת תודה על יושרו – עשרה אחוזים מערך ה'מציאה'.
נדהם הקהל מחוצפתו של ההלך העני, ובני המשפחות החלו לגעור בו: "אינך מתבייש?! האין בליבך רחמים על כלה יתומה וענייה?!".
דבר לא הועיל; רבי זושא עמד על שלו. הקהל החל לאבד את סבלנותו ולבסוף לקחו אותו אל רב העיירה וזה פסק, כצפוי, כי על רבי זושא להחזיר מיד את כל הכסף ל'בעליו'. הנאספים נאלצו להוציא את הכסף בכוח מרשותו של רבי זושא. לאחר מכן גירשוהו בחרפה מן העיירה.
לימים עבר המגיד ממזריטש באותה עיירה. כמשיח לפי תומו סיפר לו רב העיירה על התנהגותו התמוהה של אותו הלך עני. מתיאור פניו של ההלך ומשאר מפרטים שהזכיר הרב בדבריו, הבין המגיד כי מדובר ברבי זושא תלמידו.
לא חלף זמן רב ורבי זושא בא למזריטש. כשנכנס אל רבו, שאלו המגיד אם אמנם הוא שגורש מן העיירה, משום שסירב למסור את כל חמש-מאות הרובלים לידי החתן והכלה. רבי זושא השיב בחיוב והמגיד ביקשו לנמק את התנהגותו התמוהה.
השיב לו רבי זושא: "כשראיתי את יגונם של בני העניים היתומים בחופתם, נכמרו רחמיי עליהם, והחלטתי להעניק להם את הכסף שנתן לי הרבי לצורך נישואי בתי. אולם בדרך לחדרי, כשהלכתי להביא את הכסף, נצמד אליי היצר-הרע כעלוקה והחל לשתול בי מחשבות פסולות של גאווה. 'אתה גדול מאברהם אבינו!', שמעתי את אותו מלך זקן וכסיל לוחש באוזני.
"חששתי שמידת הגאווה תחדור לתוך ליבי, ומיד עניתי ליצר-הרע: "מבקש אתה להכשילני? אראה לך כי ייטלו ממני את הכסף ואף יגרשו אותי מן העיר בחרפות ובגידופים!"… וכך אמנם היה. ביקשתי ממשפחת הכלה 'שכר-טרחה' על החזרת ה'אבדה', ובתגובה על כך גורשתי מהעיר בחרפה. כך אפוא זכיתי במצווה טהורה, בלא גאווה".
"ומה באשר לבתך?", התעניין המגיד.
"הודו לה' כי טוב!", השיב לו רבי זושא בפנים קורנות מאושר. "זמן-מה לאחר שובי לביתי זימן לי הקב"ה שידוך הגון בעבור בתי והכול בא על מקומו בשלום".
התוכן באדיבות:
© כל הזכויות שמורות
