בחודש אלול אופפת רוח רצינית יותר את העולם היהודי. כבר מתחילים לחוש את אימת יום הדין המתקרב ובא. כל אחד ואחד עושה את חשבון נפשו ומתכונן לקראת הימים הנוראים. המחשבה על 'יום הדין' ו'הימים הנוראים' מחדירה נימות של יראה בלבבות. גם השופר מעורר חרדה – "הייתקע שופר בעיר ועַם לא יחרדו".
ובכל-זאת, אלה גם ימים של אהבה גדולה. ימי אלול מכונים 'ימי הרחמים והסליחות'. בספרי הקבלה והחסידות נאמר כי בימים האלה מאירות י"ג מידות הרחמים של הקב"ה. אלה ימים של התגלות גדולה, כפי שממחיש המשל, הממשיל את הקב"ה בחודש אלול למלך שיוצא לשדה, אל העם. כל ימות השנה לא כל הרוצה לראות את המלך יכול לעשות זאת, אבל בחודש אלול המלך בא אלינו, כמות שאנחנו, ומקבל אותנו "בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
שילוב הגישות
נדרש כאן שילוב עדין בין שתי הגישות – הדין והרחמים, היראה והאהבה. חיי היהדות בנויים על האיזון הנכון בין שתי התחושות האלה. אהבה שאין עמה יראה, עלולה לגרום זלזול בקיום המדוייק של התורה והמצוות. האדם מרגיש קרבה יתרה ונראה לו שבין 'חברים' תתקבל התנהגותו בסלחנות. מצד שני, יראה שאין עמה אהבה נוטלת מהאדם את החדווה ומשרה קדרות.
ההתייחסות שלנו לקב"ה מורכבת משילוב הגישות. אנחנו אומרים: "אבינו מלכנו". 'אבינו' – מסמל קרבה, כמו אב רחום ואוהב. 'מלכנו' – מייצג יראה, כמו היראה שהעם חש כלפי המלך. כך אנחנו פונים אל הקב"ה בשתי התחושות האלה – מצד אחד אב רחום ומצד שני מלך גדול ונורא.
ובכל-זאת, האהבה היא הגוברת. היא הכוח המניע העיקרי בחיי היהודי. גם בחינוך אמרו חז"ל שהתמהיל הנכון של שתי הגישות הוא: "שמאל דוחה וימין מקרבת". אמנם צריך שיהיה גם 'שמאל דוחה', אבל את הדחייה וההרתעה אנחנו עושים ביד שמאל, ביד החלשה יותר; ואילו את הקירוב והאהבה אנחנו מבטאים בעוצמה הגדולה יותר, ביד החזקה, יד ימין.
גם דוד המלך אומר בספר תהילים (במזמור 'שיר המעלות ממעמקים') כי הרחמים והסליחה הם שיביאו לידי כך שבני-האדם ייראו מהקב"ה. וכך הוא אומר: "כי עמך הסליחה – למען תִּוָרֵא". כלומר, כאשר הקב"ה סולח לנו על חטאינו ומשוגותינו, בכך הוא מעודד אותנו לחוש יראה מפניו.
לכאורה יש כאן דבר והיפוכו: איך דווקא הסליחה גורמת יראה? מסבירים המפרשים, שכאשר הקב"ה פותח לנו דלת של תשובה ומוכן לסלוח לנו, הדבר גורם לנו לחוש שיש לנו תקווה, וכך גוברת יראת-השמים בליבנו. לעומת זאת, אם הקב"ה לא יסלח ולא ימחל, אנו עלולים לחשוב שאפסה בעבורנו התקווה, והייאוש עלול להביא לידי פריקת-עול מוחלטת.
בלי איומים
זו הגישה שבה עלינו לפנות אל המוני בית-ישראל. יש מי שרוצים לעורר לבבות, ומשתמשים באזהרות ובהפחדות. זו דרך שנזקה מרובה מתועלתה. האיומים והעונשים אוטמים את הלבבות ומרחיקים את המוני בית-ישראל מלהתקרב אל ה' ותורתו. דווקא גישה של אהבה ורחמים היא הפותחת לבבות והמעוררת את עם-ישראל להתקרב יותר לאבינו שבשמים.
ימי חודש אלול הם גם הימים שבהם אנו נוהגים לברך איש את רעהו באיחולי שנה טובה ומתוקה. המנהג הזה משקף את הגישה הראויה לימים האלה. זה זמן שבו צריך לברך יהודים, לאחל להם כל טוב בגשמיות וברוחניות, לעורר רחמים מהקב"ה, שירעיף עלינו את שפע ברכותיו. הברכה האלוקית הזאת היא שתעורר אהבה בלב המוני בית-ישראל לשוב גם-כן אל ה' באהבה וברצון.
נאחל אפוא כי נזכה כולנו לברכת ה', שתהיה השנה הבאה שנה טובה ומתוקה, הן בענייני הכלל הן בחיי הפרט, ושתהיה זו שנת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד בישראל. |
© כל הזכויות שמורות
