ההתמודדות עם הבעיות היום-יומיות מקשה עלינו לראות את התמונה הכוללת. אנו עוסקים בעצים ולא רואים את היער. מפעם לפעם כדאי לעצור לרגע, להתנתק מעט מהאירועים השוטפים, ולבחון את המציאות הכוללת שבה אנו חיים. בחינה כזאת, דווקא על רקע אירועי השבועות האחרונים, מעוררת כמה וכמה הרהורים
נתחיל מהסוף. היו מי שקיוו והעריכו שנסיגת ישראל מרצועת עזה תאפשר לאוכלוסייה המקומית להשקיע את משאביה, זמנה ומרצה בשיפור חיי האזרחים. היו שציפו כי עזה תהיה הונג-קונג של המזרח התיכון. ומה התוצאה? שנה אחרי הנסיגה מרצועת עזה, היא נהפכה למאורת טרור רצחנית, שכל מעייניה בטיפוח ההרג והמלחמה.
מנהיגיה משלהבים את ההמונים בחזון הכביר של פיתוח קסאמים דו-מנועיים, שיכולים להגיע לאשקלון, ובהברחת טילי גראד, שמסוגלים להגיע עד אשדוד וקריית-גת. השטחים שפינתה ישראל לא נהפכו לגנים פורחים, אלא לבסיסי שיגור של טילים על ערי ישראל. למה לגדל עגבניות כשאפשר לחלום על מחרטות לייצור קסאמים.
דורות של שנאה
כל אדם נורמלי שואף לגדל את ילדיו ברווחה ובנחת, להבטיח את עתידם, לאפשר
להם לרכוש השכלה ולחיות ברמת-חיים סבירה. כאן דורות על דורות עוסקים בטיפוח שנאה ובהאדרת הטרור, והתוצאה מבחינתם היא – עוני, זוהמה, דם וסבל.
אפילו בחלק מהעולם הערבי זוכה מדיניות זו לביקורת חריפה. העיתונאי המצרי הבכיר יוסוף איברהים כותב השבוע: "הצעירים שלכם גדלים אנלפאביתים, חולים ונוטים למנהג של מוות והתאבדות, בעוד אתם חיים למעשה תחת חסדם של זרים, לרבות אמריקה והאו"ם. כל יום הנציגים שלכם מתחננים למנת הלחם היומית שלכם, בעוד הממשלה המוסלמית הקיצונית הפושעת של החמאס ממשיכה ללבות את אש המלחמה שהיא אינה יכולה להילחם, ואין לה תקווה לנצח בה".
הוא מסיים במילים קשות: "אתם תקועים עם החמאס, עוד חבורת רמאים, כמו יאסר ערפאת, שמכר לכם עוד כאב, שחיתות גדולה יותר ומיליונים שנגנבו על-ידי מקורביו, בעוד ילדיכם משחקים בתעלות הביוב של עזה".
מציאות זו נמשכת כבר עשרות שנים, וכל התקוות שעל-ידי ויתורים, השכלה וסיוע כלכלי יפנו ערביי יש"ע את משאביהם לאפיקים של בנייה ויצירה – נכזבו. שנים האשימו את ה'כיבוש' במצבם העלוב. עכשיו כבר אין כיבוש, ובכל-זאת הם שוקעים יותר ויותר בביצת הטרור, השנאה והרצח.
כשם שבצד הערבי מתקיימת התנהגות שאין להסבירה, גם בצד הישראלי נעשים מעשי איוולת שאינם עולים בקנה אחד עם היגיון בריא של עם נורמלי. אנחנו מתעלמים מהמציאות שאנו חיים בה, שוקעים באשליות-שווא, מעניקים הכשר לארגוני טרור ורצח, מוסרים לידיהם נשק. אנחנו מסרבים להבין שיש לנו עסק עם אוייב רצחני, שמפרש כל ויתור כחולשה, וכל נסיגה כניצחון לדרך הטרור.
לא ככל הגויים
מציאות תמוהה ובלתי-הגיונית כל-כך מעידה שיש כאן דבר-מה שאינו מתנהל בתהליכים טבעיים רגילים. רצינו להיות עם ככל העמים, והקב"ה מראה לנו שהעם היהודי לא יהיה ככל הגויים. כאילו הוא אומר לנו: אם תחיו כיהודים ותאמצו אורחות-חיים של תורה, הן במישור האישי הן במישור הציבורי-לאומי – תזכו לברכות הגדולות ביותר, עד ל"והיו מלכים אומנייך", ואם חלילה תנסו להיות 'ככל הגויים', אכריח אתכם להיווכח שאינכם 'ככל הגויים'.
זה המסר שעלינו להפיק דווקא בימי בין המצרים. הסבל הפוקד אותנו הוא המשך לסבל עתיק-היומין של העם היהודי, שעליו אנו אבלים בימים האלה. כדאי אפוא לבקש את הגאולה האמיתית והשלמה, ונזכה לישועת-עולמים על-ידי משיח-צדקנו.
