להמשיך מבלי לעצור

מסעות בני ישראל לא השתנו מאז המדבר

צריכים להתקדם בחיים, לעלות בדרוג התפקידים, לפתח ולהתפתח עד ש… לכל דבר יש סוף, הגיע הזמן למנוחה. לאחר שתפסנו עמדה טובה ומשכורת משביעת רצון אפשר להתרווח על הכסא  ולהכריז: הגענו אל המנוחה והנחלה, הסוף למרוץ, עתה הזמן לבלות קצת…

כך זה ב"חיים", ואיך ב"תורה"! תשובה לכך נוכל למצוא בפרשת-השבוע.

מסעות רוחניים

"אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" במילים אלו פותחת פרשת 'מסעי' ומונה את נסיעותיו של עם ישראל והמקומות בהם שהה. נשאלת השאלה, מדוע נאמר בפסוק: "אלה מסעי בני- ישראל", ולא "אלה חניות בני-ישראל", והלא בפרשה מוזכרים דווקא המקומות בהם עצרו בנסיעה וחנו!

ובכלל, בני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד, מרעמסס לסוכות, למה אם-כן נאמר "אלה מסעי" בלשון רבים?

הבעל-שם-טוב מצא בארבעים-ושנים מסעות בני- ישראל במדבר דוגמא והוראה למסעותיו הרוחניים של היהודי במשך ימי חייו. מטרת המסעות היא היציאה מ"מצרים" אל ה"ארץ המובטחת" והנעלית. מצרים מייצגת את המייצרים – ההגבלות וההרגלים הכובלים את האדם לדפוסי חיים קבועים ומונעים ממנו את השינוי הנצרך כדי לעלות לדרגות גבוהות יותר.

אומנם כבר במסע הראשון פורץ היהודי את הגבלותיו ומגיע לדרגה אחת גבוהה יותר, אך בכך לא הסתיימה  עמדתו, אל לו לשקוט על שמריו, עוד שלבים רבים לפניו עד לראש הסולם, שכן, הכול מדוד באופן יחסי וביחס לדרגה הקודמת ניכרת העלייה שפעל על עצמו, אך ביחס לדרגה הבאה עליו להתאמץ עוד יותר. לכן עמידה במקום – השארות באותה דרגה אף-על-פי שהיא גבוהה מקודמתה – מהוה ירידה, היות והמטרה היא לעלות לדרגות גבוהות יותר.

לכל אחד ואחת נותן הקדוש-ברוך-הוא כוחות לכך. זו הסיבה שבפסוק לא מוזכרת  המילה "חניות", המורה על עמידה במקום, אלא דווקא "מסעי" מלשון נסיעה, המבטאת את ההתרחקות מהדרגה הקודמת והשאיפה לבאות. ודווקא בלשון רבים – "מסעי", כי לא די במסע אחד, אלא יש להמשיך לנסוע הלאה ולעלות עוד ועוד.

התפילה ודרגותיה

דוגמא מוחשית למסעות ועליות בחייו הרוחניים של היהודי ניתן למצוא בתפילה. עומד אדם השרוי בתוך גוף ונפש בהמית ומלוכלך בחטאים רבים ורוצה להתפלל לפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים האינסופי והכול יכול. כיצד יעשה זאת, ראשית עליו להשתחרר מכל ענייניו וטרדותיו. עצם העמידה וההכנה לתפילת מוציאה אותו מעסקיו והוא נעשה מזוכך יותר ויוצא מן המייצרים וההגבלות. זהו המסע הראשון.

אחר כך הוא מתחיל בתפילה אשר באופן כללי בנויה מארבעה שלבים :

1) ברכות השחר – הודיה לה' על שהחזיר לו את כל חושיו וכוחות אבריו, ועל הזכות הגדולה בתור יהודי לעבוד את ה'.

2) פסוקי דזמרה – פרקי תהילים המתארים את גדולת ה', כוחו וגבורתו, בורא שמים וארץ, וטובו וחסדו בהשגחתו על כל יצוריו.

3) קריאת שמע וברכותיה – לאחר התעוררות הלב והנפש מאהבת ה' וטובו מקבל היהודי עול מלכות שמיים ומצהיר כי "ה' אחד ושמו אחד". לאחר מכן מגיע שלב השיא:

4) תפילת העמידה – תפילת "שמונה עשרה" – בה הוא משתחרר ויוצא לגמרי ממציאותו ועומד בהתבטלות מוחלטת כלפי הבורא עד כדי כך שהוא מבקש ממנו: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד  תהילתך" – ה' פתח את שפתי ואני אענה אחריך.

והנה למרות שהגיע לשיא ההתעלות הרי שלמחרת עומד האדם שוב בתפילה והפעם נדרש ממנו יותר. הדרגה של יום אתמול היא בבחינת "מיצר" והגבלה.

עליו לפרוץ ולעלות לדרגה גבוהה יותר.

כשם שהדבר מתבטא בעבודת התפילה, כך גם בכל ענייניו הרוחניים של היהודי. תפקידו להיות "מהלך" ולא "עומד" – "ילכו  מחיל אל חיל".

אל ייאוש

באותה מידה יוכל גם האדם הנמצא בשפל המדרגה, כמעט על סף ייאוש, ללמוד מפרשת 'מסעי': הן אפילו בני-ישראל שהיו שקועים במ"ט  שערי טומאה' והגיעו לידי עבודה-זרה – יצאו ממצבם הקשה עד שהגיעו לקבלת התורה ולכניסה לארץ.

ממש כך קיימת האפשרות וניתנים הכוחות לכל אחד ואחת לצאת ממצבו הירוד ולהגיע עד לדרגות הנעלות ביותר. בפרט שרואים שהיו מקומות שבני-ישראל הכעיסו את ה' והתנהגו שלא על-פי רצונו ובכל אופן קראה זאת התורה בשם "מסעות" – מלשון נסיעה ועליה. ללמדנו שגם הירידה חיה לצורך עליה וככל שהירידה תהיה גדולה כך העלייה שאחריה תהיה גבוהה יותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

לכן כשיהודי נכשל בעבירה, עליו לדעת שבפנימיות מעשהו ישנו טוב, ועל-ידי תשובה נכונה יגיע למדרגה נעלית, וכבר נאמר כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו"

זהו הקשר בין פרשת 'מסעי' לתקופת ימי "בין המייצרים" שבסיומה נחרב בית-המקדש. כשם שפעמים הורסים בית ישן על-מנת לבנות בית גדול ויפה ממנו, כך יש לראות את חורבן בית-המקדש וחגלות הארוכה ומלאת הייסורים, כאב המכה את בנו ורוצה בטובתו.

לכן בימים אלו המזכירים את חורבן הבית והגלות אל לנו חלילה להתייאש, אלא להיפך, לדעת שעל-ידי "מסעי" – עליה ונסיעה – ניתן להפוך את הקערה על פיה.

במסע מתוך חיות, התלהבות ואור – ואין אור אלא תורה, נזכה להגיע למסע העיקרי, שבסיומו יהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" – בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימינו ממש.