היין המסתורי

ואז, התפוצץ לפתע הבקבוק הריק בקול רעש גדול והתנפץ לרסיסים ..

בוינה התגורר יינן, יהודי שעסק בייצור יינות. הוא הכין יינות, שטיבם התפרסם בכל הסביבה, כטעימים במיוחד. מרחוק ומקרוב באו אליו יהודים, כדי לקנות אצלו יין לצרכי שבת וחג וכן לצרכי סעודה של מצווה.

ליינן זה היה מנהג קבוע, שכאשר נערכה סעודת ברית-מילה בעירו, היה נותן לאבי התינוק בקבוק יין במתנה. יין זה היה טעים במיוחד, ואלה שזכו לטעום ממנו, העידו כי טעם גן-עדן לו, ואם משהוא ביקש לקנות ממנו מאותו סוג יין מיוחד ומעולה, היה זה בתנאי, שהיין ישמש רק לצרכי קידוש והבדלה. לא-מעטים הסתקרנו לדעת את סודו של אותו יין מיוחד, אולם היינן אמר, כי את הסוד הזה הוא לא יכול לגלות.

בבוא הזמן, כאשר חיתן היינן את בתו הצעירה, הוא ערך לכבוד המאורע סעודה גדולה כיד-המלך. בתום הסעודה, כאשר מילאו שתי כוסות יין, האחת לברכת המזון, והשניה לשבע-ברכות, נטל בעל-השמחה את בקבוק היין, אותו מין משובח וידוע, וחילק לכל המסובים. כולם רצו לטעום מן היין המשובח, והוא חילק וחילק, מזג מן הבקבוק לכל הכוסות, עד שאחרון הקרואים קיבל את חלקו. ואז, התפוצץ לפתע הבקבוק הריק בקול רעש גדול והתנפץ לרסיסים. כל המוזמנים קראו בקול רם "מזל טוב!" "מזל טוב!", משל זה עתה שבר החתן את הכוס תחת החופה.

רחש עבר בקהל המוזמנים למראה האירוע המופלא. כל העיניים היו נשואות אל בעל-השמחה, היינן, כעת ציפו לשמוע ממנו הסבר על מה שקרה ולהיוודע סוף-סוף על סודו של היין המיוחד.

היינן לא חיכה שיפצירו בו רבות. הוא נעמד על רגליו והחל לספר:

"ידידי היקרים! עד כה הודיתי לה' על חסדיו עימי בליבי פנימה, אולם עתה הגיעה השעה לספר את הסוד לכל הנאספים כאן בשמחתי. לכן שמעו גם אתם ותווכחו, כמה נפלאים וגדולים מעשי ה'.

"לפני שנים רבות, לאחר שהתחתנתי, התפרנסתי מעבודתי כמוהל. חיבבתי את מצות-המילה, ומעולם לא דחיתי הזמנה כאשר נתבקשתי להכניס ילד בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. תמיד עשיתי את מלאכתי בשמחה גדולה, בין אם בעל-הברית היה עשיר, או עני מרוד, שממנו לא לקחתי פרוטה אחת לשכר טרחתי.

"פעם אחת, היה זה בבוקרו של ערב יום-כיפור, הגיע אלי יהודי כפרי וביקש ממני לבוא לביתו, כדי למול את בנו, שזה היום השמיני להיוולדו. שאלתי אותו, היכן הוא גר, והוא נקב בשמו של אחד הכפרים הסמוכים.

"האם יש לך סוס ועגלהו" שאלתי.

"לא," אמר, "באתי ברגל".

"האם אתה יכול לשכור סוס ועגלהו"

"לא, אין לי כסף".

"כמה זמן לקח לך להגיע הנהו"

"כשעה." הוא עונה.

"האם הנך יודע, שערב יום-כיפור היום?"

                       

"כן, אני יודע שצריך לצום כל היום, אבל זה בכלל לא מפריע לי. אני צם לא אחת במשך השנה".

"מיד ראיתי שיש לי כאן עסק עם יהודי כפרי פשוט, שבכלל לא מפריעה לו העובדה, שהיום זה ערב יום-כיפור. הנה הוא מבקש ממני לצעוד רגלי לכפר כדי לערוך ברית לבנו ועוד לשוב בעוד יום חזרה לביתי, הרי לא אספיק להתכונן כראוי ליום הקדוש.

"תוך כדי הרהורים, תפסתי את עצמי, נכון, היום ערב היום הקדוש, אך האם עלי לוותר על מצוה יקרה זו, מצות ברית מילה, רק בגלל אי-הנוחות הכרוכה בהן ומיד אמרתי ליהודי הכפרי: "טוב, בוא נלך!"

לקחתי את מכשירי המילה שלי ויצאנו לדרך.

"היהודי הכפרי צעד צעדים גדולים ומאוששים כחיל, עכשיו הבנתי, למה ארכה לו הדרך שעה אחת בלבד, כדי להגיע אלי. אצלי הדרך תארך שעתיים לכל הפחות.

"הכפרי לא היה מרוצה מקצב הליכתי, משראה שאני הולך לאט, אמר לי:

"אין לי זמן להישרך אחריך כמו צב. הדרך לכפר ישרה ואינך יכול לטעות. אני אתקדם ואתה תמשיך אחרי. כשתגיע לכפר, כל אחד יוכל להסביר לך היכן ביתי. להתראות!" אמר, ונעלם מעיני.

"המשכתי בדרכי ולבסוף הגעתי אל הכפר עייף ויגע. התעניינתי היכן בית היולדת ומיד מצאתי את הבית. הדלת הייתה פתוחה. נקשתי ונכנסתי.

"איש לא היה בבית מלבד האשה, שישבה על מיטתה ובזרועותיה בנה התינוק.

"היכן בעלך?" שאלתי אותה.

"אני לא יודעת, כנראה שהוא עובד באחד השדות. אבל, הוא אמר לי, שהמוהל צריך להגיע, והוא יסתדר בלעדיו."

"להשתוממותי לא היה גבול. לא תיארתי לעצמי, שיהודי כפרי פשוט, יכול להיות כה מגושם וכה אדיש לקיום מצות מילה של בנו. איך הוא יכול להרשות לעצמו להיעדר מברית המילה של הבן? אך לא היה זמן להרהורים. אבל מה עושים עכשיו? איך אפשר למול את התינוק, ללא סנדק, שיחזיק אותו על ברכיו הרי זו סכנת נפשות!

"יצאתי החוצה, בתקווה למצוא יהודי שיתנדב להיות סנדק, עמדתי וחיכיתי זמן רב, אך לא ראיתי אף לא יהודי אחד. התברר לי, שבכפר הזה אין יהודים נוספים. מה אעשה עכשיו? התחלתי להתפלל: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענני… מי שענה לאליהו בהר הכרמל, הוא יענני…"

"רק התחלתי להתפלל, והנה אני מבחין מרחוק ביהודי עני, הצועד לבדו בדרך, כשהוא נושא תרמיל על גבו. רצתי אליו בשמחה רבה ואמרתי לו: "תודה לה' שהגעת לכאן! הגעת בדיוק בזמן, כדי לעזור לי לקיים את המצוה הגדולה, למול ילד יהודי. זכית להיות סנדק בברית, דבר שלא קורה כל יום…"

"מה סנדק, איפה סנדק. אני ממהר העירה. אתה יודע שערב יום-כיפור היום, ואם אגיע בזמן, אספיק לעשות עוד כמה מטבעות מפדיון-כפרות, אני לא יכול להתעכב."

"אתה חייב להישאר, בבקשה! אמור לי כמה כסף אתה חושב שתרוויח היום מפדיון כפרות?"

"רובל אחד או קצת יותר." ענה לי.

"קח לך רובל. עכשיו בבקשה בוא עימי. זה לא יקח הרבה זמן, חבל על כל רגע".

"נתתי לו את הרובל היחיד שהיה ברשותי. אותו חסכתי מפי, כדי שיהיה לי כסף לקנית אתרוג בשותפות.

"נכנסנו הביתה, הקבצן התיישב על ספסל, אותו העמדתי כ"כסא של אליהו הנביא", לקח את התינוק והניחו על ברכיו.

"הסנדק מילא את תפקידו בשלמות, מלתי את התינוק כדת וכדין וברוך-השם הכול עבר בשלום.

"לאחר-מכן החזרתי את התינוק לאמו ואמרתי לה, שהיות שלא היא ולא בעלה בחרו בשם לתינוק, קראתי לו בשם אברהם, וברכתי אותה ואת בעלה, שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים-טובים.

"מבלי לאבד זמן נוסף, יצאנו לדרך. צעדתי מהר ככל שיכולתי, אך הסנדק היה זריז ממני. לבסוף הגעתי הביתה שעה קלה לפני שקיעת החמה.

"השולחן כבר היה ערוך לסעודה המפסקת, אבל אני עוד לא טבלתי במקווה לכבוד היום הקדוש והזמן קצר ביותר. מזגתי לעצמי כוס יין, מהבקבוק שלקחתי עימי לברית ובדיוק אז, נכנס לביתי הסנדק, ומזגתי כוס יין גם בשבילו."

"שוב הודיתי לו על-כך שהסכים להיות סנדק, אמרנו "לחיים" ואיחלנו זה לזה "גמר חתימה טובה". ואז הרים הקבצן את ידו וברך אותי, שאזכה לקיים את כל המצוות מתוך שמחה. הוא גם הבטיח לי, כי היין שבבקבוק לא יגמר, עד אשר אשיא את אחרון ילדי ונברך עליו "שבע ברכות" בחתונתו…"

וכאן סיים היינן את סיפורו המרתק:

"מאז ועד היום לא ראיתי את הקבצן-הסנדק שוב, אולם כפי שהינכם רואים, ברכתו נתקיימה. היום, כאשר זכיתי, ברוך השם, להשיא את בתי הצעירה, הייתה לכולנו הזכות לטעום מהיין ההוא, עד לטיפה האחרונה של הבקבוק. שיהיה זה סימן טוב ומזל טוב, לנו ולכל ישראל".

"אמן ואמן", קרא קהל המוזמנים בקול גדול, ייאמן כן יהי רצון!"