סיפור המעשה, שנספר לכם להלן, אירע שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-30 של המאה הזאת למניינם, היו קשות במיוחד עבור יהודי ברית המועצות. הטרור האכזרי של סטאלין פגע קשות באוכלוסיה היהודית ובמיוחד ביהודים שומרי תורה ומצוות. הם היו תחת "השגחה" מתמדת של המשטרה החשאית; ורבנים, שוחטים ושאר "כלי קודש", היו חשודים בעצם טבעם ומהותם בהפצת אידישקייט (יהדות) והיו נתונים ל"טיפול" חמור ואכזרי ביותר. רבים מהם נעצרו, עונו, נשלחו לארץ גזירה ולמחנות כפייה, שמהם רק לעיתים רחוקות חזר מישהו חי.
שאול, שהוא גיבור סיפורנו, חי בשלווה, יחד עם אשתו ושתי בנותיו, בעיירה קטנה. הוא לא התעניין בפוליטיקה, אולם היה נחוש בדעתו לנהל רוח חיים יהודי מלא, כפי שראה זאת בבית אביו, וגם לעזור ליהודים אחרים, שרצו אף הם לנהל את חייהם על מבועי התורה והיהדות.
בשקט ובהצנע היה שאול מכנס ידידים ושכנים, כדי לארגן "מנין" לתפילה וכן סידר שיעורים ללימוד תורה. הואיל ולימודי יהדות היו אסורים בתכלית, נאלצו ללמד את הילדים הקטנים בקבוצות קטנות, בסודיות גמורה, ממש בתנאי מחתרת. וכאשר בא חג הסוכות, הוא אף העז ובנה לעצמו סוכה קטנה, בחצר האחורית של ביתו, שם היו באים ידידיו ומכריו, ביחידות ובצנעה מרבית, כדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.
דברים אלה ורבים אחרים עשה שאול, מבלי להתחשב בסיכון בטחונו האישי, כדי לעודד את היהודים לקיים את דתם בנסיבות הקשות ביותר. לקראת סוף אותו קיץ, שבו אירע המעשה, היה מצב היהודים קשה מאשר תמיד. המשטרה החשאית הגבירה את גיחותיה על בתי היהודים ויהודים רבים נעצרו כ"אויבי המדינה".
אשתו של שאול, שחששה לשלומו, ביקשה ממנו בדמעות בעיניה, שיעזוב את העיר לזמן מה. היא הייתה בטוחה כי המשטרה החשאית שמה עין עליו. הוא נמצא "על הכוונת" ומי יודע מה עלול לקרות לו. היא אפילו ביקשה את שתי בנותיה שינסו להשפיע על אביהן לעזוב את העיר ולחזור כאשר יהיה רגוע יותר. שאול היה נרגש ביותר, בשמעו את דברי אשתו ובנותיו, אך ביודעו, כי יהודים רבים תלויים בו, בקיום מינימום של אידישקייט, לא היה לו לב לעזוב את הכל מאחוריו ולהסתלק. הוא הכיר אמנם בהגיון שבדבר וחשב כי למען בטחונו האישי, היה עושה טוב, אם היה עובר לזמן-מה לעיר בה חי אח של אשתו, אך הוא חשב שעדיין מוקדם מדי לעשות זאת. הוא חיכה עד אחרי ראש השנה, כי הרי מי ידאג למנין, אם הוא לא יהיה כאן? בלי מנין בראש השנה? בלי תקיעת שופר? זה פשוט לא יתכן…
הוא ביקש איפוא את אשתו לגלות עוד קצת סבלנות. כן הוא יעזוב, מיד אחרי ראש השנה.
ראש השנה עבר בשלום, ברוך השם, הדבר נתן חיזוק והשראה חדשה לשאול והוא אמר לאשתו: "יקירתי, הלא תראי ותודי שאין אני יכול לעזוב דוקא לפני יום כיפור. הנה היום הקדוש ביותר ממשמש ובא, בעוד שבוע נתפלל ונצום ונחזור בתשובה. אני מוכרח להישאר כאן עד אחרי יום הכיפורים".
גם יום הכיפורים עבר בשלום, בעזרת השם. יהודי ה"מנין" לא ניסו להשפיע על שאול שישאר, אך מבטיהם הסגירו את רחשי לבם. אם ידידם היקר, שאול, יעזוב עכשיו, יהיה להם חג סוכות שיהיה ההיפך משמח. לא תהיה סוכה ולא אתרוג ולולב ואנה הם באים?! ואילו אשתו אמרה לו: "אתה רואה, שאול. אין ידידיך אומרים לך מלה שלא תלך, כי הם מכירים בסכנה האורבת לך".
אולם שאול השיב, כי עיניהם אומרות לו הכל. לכן אשתדל להיזהר יותר מתמיד. אבנה את הסוכה לא במקום הרגיל, קרוב אל שער הבית, אלא בפינה, מאחורי המחסן, בצורה שתהיה מוסתרת היטב מעין רואים. היא תיראה כלפי חוץ, כתוספת של המחסן ולא תעורר תשומת לב מיותרת. בעזרת השם יהיה הכל בסדר ומיד אחרי סוכות אסע, אם ירצה השם…"
שאול אמר ועשה. הוא בנה סוכה, הסתיר אותה היטב וכיסה אותה בסכך כשר למהדרין. הסוכה הייתה קטנה מתמיד, אבל איזו שמחה הייתה, כאשר היהודים בליל החג, אחד אחד קידשו על היין ואמרו "לישב בסוכה". היו כאלה שגם אכלו את ארוחותיהם שם, לפחות בשני הימים הראשונים של "זמן שמחתינו".
שאול היה מלא שמחה, אולם אשתו הייתה מודאגת יותר מתמיד. היא חזתה שחורות וחזרה וביקשה את בעלה לרחם על עצמו ועל משפחתו, לא לדחות יותר את יציאתו ולעבור מהר לעיר בה גר גיסו. לבסוף, לא יכול שאול לעמוד בפני דמעותיה והבטיח לה חגיגית, כי הוא יסע למחרת היום. "הלילה ארגנתי שיעור לקבוצת צעירים. זה יהיה מעין "מסיבת פרידה" ולמחרת אסע, אם ירצה השם" – אמר לאשתו.
באותה לילה הוא שב הביתה מאוחר יותר מתמיד. הוא בילה שעה ארוכה עם הצעירים, כי מי יודע, מתי יפגוש אותם שוב. הוא היה עייף למדי ובמצב רוח רציני ולפתע הרגיש כי הוא צמא. לקח איפוא כוס מים, אך מיד נזכר, כי כמנהג חסידים, אין הוא רגיל אפילו לשתות מים מחוץ לסוכה. הוא עודד את עצמו לא להתעצל, לבש מעיל, כי היה קריר בחוץ ועם כוס המים ביד, יצא אל הסוכה.
שאול נכנס לסוכה שהיתה נתונה בעלטה מוחלטת. התישב, שתה את כוס המים ונשאר יושב לזמן-מה. כל דקה של ישיבה בסוכה היה יקר לו…
כנראה שהוא התנמנם קצת ולפתע התעורר לשמע דפיקות רמות על שער הבית. הוא קפץ על רגליו והיטה אוזן, כדי לשמוע את המתרחש. הדפיקות התחדשו ביתר שאת ועתה לא היו לשאול כל ספקות: "הנה הם באו לקחת אותי" – הוא אמר לעצמו. הוא השתדל לא לאבד עשתונותיו, לשמור על קור רוח ולראות איך יפול דבר.
לאחר שניות שנראו לו כנצח, הוא שמע קולותיהם של שני גברים שצעקו ברוסית: "פתחו את הדלת! זו המשטרה !" לאחר מכן שמע את קולה של אשתו מתערב בקולותיהם של הללו. בבית הועלה אור והאורחים הבלחי קרואים ערכו כנראה חיפוש יסודי. אחר כך הוא שב ושמע את קולותיהם: "זה לא מובן כלל. הייתי בטוח שנתפוס אותו והנה הציפור התעופפה לה…"
סילון של אור, שבא מפנסו של אחד השוטרים, שטף את החצר, אך שאול היה מוחבא היטב מאחורי הקיר של הסוכה. לאחר מכן השתרר שקט וצעדיהם המתרחקים של הסוכנים החשאיים, בישרו כי הסכנה חלפה, לפחות לשעה קלה.
שאול פעל מהר. הוא אפילו לא נכנס לביתו אלא הסתלק, דרך הפתח האחורי של הבית, עקף את הרחובות הראשיים ובדרכי עקיפין הגיע אל אחת התחנות הצדדיות של הרכבת העוברת את העיירה. הוא חשש כי בתחנה הראשית יהיה מסוכן מדי עבורו, כאשר המשטרה החשאית עלולה לחפש אחריו שם.
כאשר הגיע לתחנה, בדיוק עמדה הרכבת לצאת משם והוא קפץ ונכנס לאחד הקרונות. הוא אפילו לא ידע, לאן נוסעת הרכבת, אך זה גם לא היה חשוב לו. העיקר להסתלק מכאן – חשב – ובמהירות האפשרית, בינתיים חיכתה לו בבית אשתו המודאגת, שלא ידעה מה קרה לבעלה. היא היתה אסירת תודה שבעלה לא חזר הביתה אותו לילה – כפי שהיא חשבה – וכך הוא נמלט מידי רודפיו. אולם מה הלאה? מה יהיה עליו, אם יחפשו אותו שוב? היא היתה בטוחה, כי השם יעזור לבעלה איפה שלא יהיה והוא ישמור עליו שלא יפול לידי מבקשי נפשו. עם תקווה זו בלב, לא נותר לה אלא להמתין ולראות, איך יפול דבר, יחד עם בטחונה העז, היא היתה מודאגת למדי והימים נראו לה נמשכים כנצח. היא חיכתה לאיזו מלה, הודעה מבעלה, שתבשר לה שהכל בסדר אתו. והנה, כעבור שבוע או יותר, הביא לה הדוור מכתב מגיסתה, שקריאתו הביאה לה דמעות גיל בעיניה. במכתב היה כתוב, כי גיסתה מצטערת להודיע לה, כי בעלה לא מרגיש טוב זה זמן-מה. "למרבה המזל – היא כתבה – יש לנו אורח שעבר באחרונה אותה מחלה עצמה וכך הם הלכו שניהם יחד, כדי לנוח קמעה ולרפא את מחלתם". גיסתה הביעה תקווה שהיא ובנותיה מרגישות בטוב וסיימה את המכתב באיחולי "להתראות".
עתה היה לה ברור, כי אחיה ובעלה סבלו מאותה "מחלה", אולם ברוך השם הם עתה "בקו הבריאות", היינו במקום מבטחים. עתה היא תחכה בסבלנות לד"שים נוספים, עד שתבוא ההודעה המיוחלת, בה ייאמר, היכן ומתי יכולה היא ובנותיה לפגוש את בעלה במקום מגוריו החדש.
זה לקח קצת זמן, אך בסופו של דבר התאחדה המשפחה בעיר רחוקה. רק אז סיפר שאול לאשתו ולבנותיו על דרך הצלתו המופלאה, הודות למצוות סוכה שקיים באותו לילה…
