היום העשירי בחודש טבת הוא יום צום (עשרה בטבת) ביום זה אנו צמים
ואומרות סליחות, כדי לזכור את הפרשה המעציבה שאירעה ביום זה, לפני שנים
רבות מאד. בצורה כזו אנו מתעוררים בתשובה ומתקרבים אל ה' ואל תורתו.
בזמן ההוא עמד עוד בית המקדש בהדרו. בירושלים מלך אז מלך מבית דוד
המלך, הוא הי-ה כבר המלך האחרון למלכי בית יהודה שמו הי-ה צדקיהו.
ירושלים היתה אז היפה מכל ערי העולם, הרחובות היו מלאים אדם, העיר
שקקה חיים ועמדה במלוא תפארתה וזוהרה. היא היתה עיר מאושרת, ואנשיה היו מאושרים.
איש אחד בעיר היה עצוב ונדכה. הוא ידע שסכנה גדולה אורבת לעיר, הוא ראה שהעיר היפה הזאת איבדה את קדושתה. הרבה יהודים שכחו את התורה והם חיים ככל הגויים. הוא התהלך ברחובות העיר וקרא לתשוביה: "יהודים, חזרו בתשובה, שובו אל ה'!"
היה זה ירמיהו הנביא.
איש לא שם לב לנביא קדוש זה. ואחרים אף לעגו לו.
ואז בא היום האומלל.
נבוזראדן, אחד מגדולי המפקדים והשרים של נבוכדנצר מלך בבל, בא עם
צבא גדול ושם מצור על ירושלים. היה זה בעשרה בטבת, ואז התחיל החורבן
האיום שבא לאחר שנתיים וחצי, כשהאויב החריב את ירושלים, עשה אותה לגל
חרבות, ובית המקדש עלה בלהבות אש.
ולכן בכל שנה, ביום העשירי לחודש טבת, אנו נזכרים ביום האבל ההוא.
אנו נזכרים בדברי הנביא הקדוש, שמפני שהתרחקנו מה' ומהתורה אבדנו את
הקדוש והיקר לנו ביותר- את בית המקדש. וכאשר נתקרב אל ה' ואל התורה.
נשמור ונקיים את הכתוב בה- יגאלנו ה' גאולת עולמים, וכל שונא וכל אויב לא
יוכל לעמוד נגדנו.
