מתנת חתונה

סיפור מיוחד על אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, מייסד חסידות חב"ד.

בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה, חי לו יהודי עשיר,שהיה, עצוב לומר, קמצן גדול. כל פעם שפנו אליו בבקשת נדבה, אם לכלה ענייה, או ליהודי קשה-יום או לפדיון-שבויים, היה היהודי, העשיר והקמצן ניגש לקופת הברזל שלו, מוציא משם "קופיקה" אחת (אגורה) ומגישה למבקש. אולם מטבע זו נשארה תמיד ברשות הקמצן. איש מן המתרימים לא הסכים לקחת מידי עשיר כה גדול סכום מצחיק שכזה. וכך חזרה הקופיקה לקופת הברזל והעלתה חלודה מאחסון ממושך ללא שימוש.

באחד הימים היתה העיירה כמרקחה ותכונה גדולה הורגשה בה. הכל התכוננו לקראת החתונה, שעמדה להערך באותו ערב. חתונה בעיירה קטנה היא מאורע שכל התושבים נוטלים בה חלק, ומה גם שהחתונה המדוברת היא של יתום ויתומה, והרי זו מצוה גדולה לסייע בידי יתומים להקים משפחה.

יהודי העיירה, רובם ככולם, עסקו במצוות הכנסת-כלה וכל אחד תרם מחלקו, אחד בדים וכלי-בית, השני שמלה לכלה וחליפה לחתן ועוד כהנה וכהנה, הכל בכדי שהיתומים העניים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל כלה וחתן יהודיים אחרים. אך אל העשיר הקמצן לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית ולהתרימו למען הזוג הצעיר. איש לא רצה למכור לו את המצוה הגדולה הזו, תמורת הקופיקה העלובה,שהוא עתיד להציע…

בעיצומן של ההכנות, שעות אחדות לפני החופה, זעזעה את העיירה ידיעה מרעישה; החתן נעצר על-ידי מפקד המשטרה המקומית וגוייס בכוח לצבא הצאר. עתה יהיה עליו לשרת מספר שנים עד שישוחרר ויוכל להתחתן.

באותם ימים, ימי הצאר אלכסנדר הראשון, לא הקפידו על ביצוע חוק השירות הצבאי אצל היהודים. אמנם, חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסויים של חיילים מידי שנה, אולם לפי החוק יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים. הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו, לא בעיירה זו ולא במקום אחר.

מפקד המשטרה בעיירה, שהיה חדש בתפקידו, שנא יהודים בכל מאודו. וכאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר הוא לא היסס מלקחת דווקא את החתן בעם חתונתו!

משלחת יהודית נכבדה הלכה אל אותו מפקד, מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן. הללו הציעו לשלם סכום כסף כמקובל, תמורת שחרורו של החתן, אולם המפקד לא רצה לשמוע אותם וגרשם באיום, שאם יעזו לשוב אליו בשנית הוא יגרשם לסיביר.

היהודים המסכנים, לא ידעו מה ניתן עוד לעשות, כדי לשחרר את החתן.

שעה שכל הקהילה היתה שרויה בצער רב, הגיע למקום אורח נכבד ביותר. היה זה רבי שניאור-זלמן מהעיירה הסמוכה לליאדי. הרבי היה מעורב בשידוך בין היתום והיתומה, וכעת הגיע לשמח את החתן והכלה ולהיות נוכח בחתונתם. והנה, הוא מוצא את בני העיירה עצובים, ממורמרים ובוכים.

כששמע רבי שניאור-זלמן את הסיפור העצוב אודות גורלו המר של החתן, מיד זימן אליו את רב העיירה והשניים נגשו ללא שהיות, למפקד המשטרה.

משראה אותם המפקד, הזעיף פניו וכל כלו רתח מכעס על חוצפתם של היהודים להופיע שוב למרות איומיו. אולם, מבטו החודר והעמוק של הרבי הקפיא בן-רגע את התפרצותו של המפקד, ובמקום לנזוף בהם שאלם לרצונם.

"באנו אליך כדי שתשחרר את הבחור היהודי שעצרת. חתונתו אמורה להיערך הערב. חייל טוב בצבאו של הצאר הוא ממילא לא יהיה. אנו מוכנים לשלם לך תמורתו" סיים הרבי את דבריו בתוקף.

יום קודם, שיחק מפקד המשטרה עם חבריו בקלפים. מזלו לא האיר לו פנים והוא הפסיד הון עתק. כעת ניתנה לו הזדמנות להשתחרר מהחוב המעיק שיכול גם לגרור את משרתו המכובדת. הוא החליט לדרוש מיהודי העיירה את סכום החוב שלו תמורת החתן.

"שחרורו של החתן יעשה תמורת אלף רובל!" אמר.

מבלי לאבד זמן, השיב רבי שניאור-זלמן: "הכסף יהיה כאן, עוד לפני שקיעת החמה", ויצא.

בדרכם חזרה לעיירה, שאל רב העיירה את הרבי: "מניין יהיה לנו בעיירתנו הקטנה והעניה, סכום כסף כה גדול, ועוד לפני שקיעת החמה?"

"בעזרת השם, שהוא 'אבי יתומים' יהיה לנו את הסכום הנדרש בזמן", השיב רבי שניאור-זלמן בביטחון.

השניים פנו לביתו של רב העיירה, שם ערכו רשימה של אנשי העיירה, אשר יצטרכו לתת תרומה למטרה נעלה זו, במצוות פדיון-שבויים. רבי שניאור-זלמן בחן את השמות ואת הסכומים שהופיעו לידם ותוך כדי כך שם-לב, ששמו של גביר העיירה לא הוזכר כלל.

לשאלת הרבי ענה הרב, שהגביר מוכן לתת רק קופיקה עלובה אחת, ולכן חבל על הזמן שיבוזבז בכך שייגשו אליו. רבי שניאור-זלמן לא ויתר וביקש לצרפו לראש הרשימה, ומיד יצאו לדרך.

דרכם הראשונה הובילה אותם אל ביתו של העשיר הקמצן המציע לכל מבקש נדבה "קופיקה" אחת…

גביר העיירה עמד על-יד החלון ומשהבחין ברבנים, ניגש לדלת וקיבל את פניהם במאור פנים כשחיוך רחב על פניו.

רבי שניאור-זלמן סיפר לגביר כל מה שארע לחתן, וסיים שכעת הם מנסים לאסוף את הסכום העצום הדרוש לשחררו של הבחור, כדי שיוכל להינשא הערב.

העשיר לא אמר דבר. הוא ניגש לקופת הברזל שלו, הוציא את הקופיקה הידועה, פנה לרבי ואמר "זוהי תרומתי". עוד לפני שרב העיירה הספיק לומר משהו, לקח רבי שניאור-זלמן את הקופיקה, הודה לעשיר ואמר: "תזכה למצוות רבות".

הרבנים פנו אל הדלת כדי להמשיך אל הבית הבא, תוך כדי שהרב תוהה על כך שהרבי התעקש לבוא אל ביתו של העשיר. אך עוד לפני שיצאו רץ אחריהם הגביר ואמר: "סלח לי רבי, אני חושב שתרמתי מעט מדי, הנה, קחו רובל שלם,

רבי שניאור-זלמן לקח את הרובל, הודה לגביר בסבר פנים ידידותיות ופנה ללכת.

"חכו רגע, נשמע שוב קולו של האיש, "סלח לי רבי, אני רוצה לתת סכום גדול יותר, ובאומרו זאת, הוציא העשיר שטר  של עשרה רובל והגישו לרבי שניאור-זלמן. הרבי לקח את הכסף והודה לו  שוב.

המחזה חזר ונשנה מספר פעמים, כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר, עד שלפתע הוא פרץ בבכי חסר מעצורים.

דמעות רבות ניגרו מעיניו. רבי שניאור-זלמן לא אמר דבר, אלא חיכה בסבלנות, עד שהאיש יירגע ויסביר את עצמו.

לאחר שניגב את פניו מהדמעות, החל העשיר לספר לרבי: "פעם נתתי את מטבע ה"קופיקה" לעני אחד שהתדפק על דלתי וביקש נדבה, והוא זרק אותה בפרצופי. מאד נפגעתי ונשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה, ללא קשר למטרת המגבית, עד שמישהו יקבלה ויודה עליה בסבר-פנים יפות. מאז כל פעם חזרה אלי המטבע. איש לא הסכים לקבלה, והיא נשארה בקופתי. לאחר זמן מה כבר לא באו אלי לבקש נדבה.

"אתה, רבי קדוש, היית הראשון שהסכים לקבלה והודה לי עליה בחביבות, ובזאת זיכית אותי במצוות "פדיון- שבויים". אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' ששחרר אותי מכבלי שבועתי. לעולם לא אשכח מה שעשית בשבילי"…

"כעת, אני נותן לך את מלוא הסכום הדרוש ל"פדיון שבויים", אלף רובל, מכל הלב, ואני מקווה ומתפלל שזה יכפר על כל השנים שעברו עלי ללא נתינת צדקה".

רבי שניאור-זלמן שוב הודה לגביר וברכו, שה' יזכה אותו לתת צדקה ביד רחבה ובלב שלם, אחר לקח את הכסף ומיד עשה דרכו אל מפקד המשטרה, כדי למלא את הבטחתו.

כעבור דקות ספורות יצאו מתחנת המשטרה הרבנים והחתן המשוחרר. בשמחה ובגיל צעדו יחדיו כולם אל מקום עריכת החופה.

בחתונה, שנערכה בהשתתפות כל תושביה היהודים של העיירה דיבר רבי שניאור-זלמן אודות דרכי ההשגחה, שלעיתים אינן מובנות לנו, אולם הן מכוונות תמיד לטובתו של האדם, גם אם אינו מבין זאת מיד. לפני לכתו, ברך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות.

סעודת החתונה נמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה, מלווה בשירה ובריקודים. לפתע הגיעה בשורה: מפקד המשטרה נסע לבילוי עם חבריו, וכשעבר רכוב על סוסו את הגשר, החל לפתע הסוס להשתולל והעיף את מפקד המשטרה הישר אל הנהר החוצה את העיירה.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הלך החתן לטבול בנהר, בקרבת הגשר. כשיצא מן המים, מצא על גדת הנהר נרתיק עור. הוא לקח את הארנק והלך אל רב העיירה. הרב והחתן ספרו את הכסף ומצאו אלף רובל בדיוק! נדהם הרב ואמר בקול נרגש: "נפלאים דרכי הבורא. הרי זה הכסף שמפקד המשטרה קיבל מאיתנו אתמול עבור שחרורך מהכלא. כעת הכסף שייך לך, הן לפי החוק והן לפי הצדק. אין ספק, כי זוהי מתנת הנישואין שניתנה לך מהקב"ה. השתמש בה בבריאות טובה ובשמחה"…