ימים קשים מנשוא עברו על רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. עד לא מכבר היה רב העיר יקטרינוסלב וניהל את עדתו ברמה, על-אף רדיפות השלטונות. הוא עמד כסלע איתן נגד הגזֵרות ועודד את בני קהילתו לשמור על יהדותם במסירות-נפש.
לאחר שלא נרתע מהאזהרות ומהאיומים, עצרה אותו הנ-ק-וו-ד, המשטרה החשאית של רוסיה. חודשים רבים בילה בתאי-כלא, בחברת פושעים. הוא גם נכלא כמה פעמים בצינוק, בניסיון לשבור את רוחו. הרב גם נשמר שלא להכניס לפיו מזון שאינו כשר, ולכן סבל מרעב.
החוקרים ניסו להוכיח כי הוא עסק בפעילות נגד השלטון, וטפלו עליו האשמות-שווא, אולם הרב עמד בתוקף על גרסתו, ולא הסכים להודות בדברים שלא עשה. בסופו של דבר גזרו עליו חמש שנות גלות בצ'אילי. בעיירה נידחת זו בקזחסטן, אמרו בליבם, יהיה בודד ונטול השפעה על הציבור.
לאחר מסע קשה ומייגע הגיע רבי לוי-יצחק לצ'אילי. זו הייתה עיירה בוצית, מלאה יתושים ומחלות. גם יהודים כמעט לא היו שם, והאפשרות להשיג מזון ודירת מגורים הייתה קשה מאוד. עבר זמן, ואשתו, הרבנית חנה, הצליחה להגיע למקום, והחלה לפעול במרץ להיטיב את תנאיהם, עד שהשיגה דירת-חדר שבה יוכלו להתגורר.
אולם מצב הדיור בעיירה נעשה קשה יותר ויותר. מספר הפליטים והגולים גדל, והדירות לא יכלו להכיל אותם. לפיכך הוציאו השלטונות הוראה כי כל הדירות יאוכלסו מחדש, ובכל חדר יתגוררו תושבים על-פי גודלו.
הרב והרבנית נקלעו לצרה. על-פי ההוראות החדשות, דירת-החדר שלהם אמורה להכיל חמישה אנשים. הם ידעו שלא ירחק היום ולתוך חדרם יוכנסו עוד שלוש נפשות.
ההצלה באה במפתיע. מנהל מחלקת הדיור מטעם השלטונות היה מהנדס נוצרי. הוא היה מלומד בתחום המתמטיקה, וכתב כמה ספרים בנושא, ולכן העריך מאוד את אישיותו של הרב. מפעם לפעם אף היה משוחח עם הרב בסוגיות מתמטיות והתפעל ממנו עמוקות. עתה גמל להם טובה, והחליט להתעלם מהשטח הפנוי שבחדרם ולא לשלוח לשם דיירים אחרים.
אולם לא ארכו הימים, ובתה של בעלת הבית החלה להגיש בקשות חוזרות ונשנות אל מנהל מחלקת הדירות, ותבעה לאפשר לה ולשני ילדיה להיכנס לדירתם של הזוג שניאורסון. היא אף העירה בתוקף כי יהודי שהוגלה מחזיק חדר גדול כזה, בעוד היא, פרולטרית אמיתית וגם קומוניסטית, חיה בתנאים גרועים. עוד הוסיפה כי היא חפצה דווקא בחדר הזה בהיותו קרוב למגורי אימהּ.
למנהל לא הייתה ברירה והוא נאלץ להוציא צו המאשר להכניס דיירים חדשים לדירת הרב שניאורסון. בהתחשבו ברבי לוי-יצחק וברצונו למעט בחוסר הנוחות שייגרם לו, התחכם ומסר את הצו לא לבתה של בעלת-הבית אלא למורה שחיפשה אף היא דירה לה ולבנה הקטן. על-פי התרשמותו המורה נראתה עדינה יותר, והוא קיווה שאיתה יוכלו הרב והרבנית להסתדר טוב יותר.
פניהם של הרב והרבנית נפלו כאשר התייצבו האישה והילד בפתח דירתם, בליווי בעלת-הבית. האישה נופפה בצו המאשר את כניסתם לדירה, ובהכרזה חגיגית פנתה לפניהם אל בעלת-הבית ואמרה: "שניאורסון אינו רוצה שכנים נוצריים? אני אראה לו שאגור אצלו!".
זה היה כשבועיים לפני יום-הכיפורים. רבי לוי-יצחק ביטא את כאבו לפני אשתו הרבנית, ואמר בדמעות: "כיצד אוכל להתפלל כאן ביום הקדוש?"… גם עניין הכשרות הציק להם, מכיוון שמעתה יהיה להם מטבח משותף. ישבו הרב והרבנית לטכס עצה, אך שום מוצא לא עלה על דעתם.
לאחר מכן הופתעו לגלות כי המורה הותירה את הצו על שולחנם קודם צאתה. עבר יום, חלף שבוע ועוד שבוע, והמורה לא באה. בתוך כך הופיעה בדירה כמה פעמים בתה של בעלת-הבית וטענה על ה'עוול', אולם בכל פעם הראו לה את הצו, המעיד על כניסתה הקרובה של המורה. החדר תפוס, אמרו לה.
יום אחד, אחרי יום-הכיפורים, פגשה המורה את הרב ברחוב. היא ניגשה אליו ושאלה ביידיש: "רבי, איך עבר עליכם הצום? גם אני צמתי"… לרגע נאלם הרב דום מרוב הפתעה, אך האישה הוסיפה וסיפרה כי היא יהודייה, פליטה מפולין, וכי כדי להציל את חייה שינתה את שמה בתעודת הזהות. כך הצליחה לנדוד ללא חשש ממקום למקום עד שהגיעה לצ'אילי.
"מיד כשראיתי אתכם", אמרה, "החלטתי לא להפריע לכם ולא להשבית את מנוחתכם. את הדברים שאמרתי באוזני בעלת-הבית אמרתי לשם הסוואה בלבד. אתם יכולים להתגורר בחדרכם בשלום, ואם מישהו יבוא בטענות, הראו לו את הצו שלי"…
סיפור נפלא זה ועוד ניסים מופלאים עודדו את הרב והרבנית בימי גלותם, אולם שנות הסבל הכריעו את בריאותו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, ולאחר ששוחרר חלה מרוב צרות וייסורים, ונסתלק ביום רביעי כ' במנחם-אב תש"ד, בעיר אלמה-אטה שבקזחסטן. קברו בבית-העלמין היהודי בעיר מושך אליו רבים, שבאים לשפוך שיח ולהעתיר תפילה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
